עת"מ 13919-02-11

תקציר

לראש רשות מינהלית יש סמכות להפוך החלטה שהתקבלה על ידי קודמם, וזה מה שקרה במקרה זה. לא מדובר בהחלטת ממשלה, וטענת העותרים מבוססת על החלטה מינהלית. ככזה, מקבל ההחלטות הנוכחי לא פעל בניגוד להוראות ממשלתיות כלשהן. עוד קבע בית המשפט כי העתירות לא הוגשו באיחור מופרז, למרות ארבע השנים שחלפו מאז הגיעו העותרים לישראל, שכן הזכות לעבוד ולפרנס היא זכות אדם בסיסית. גם טענת העותרים כי הסתמכו על החלטה קודמת נדחתה, שכן בית המשפט מצא כי טענה זו שקרית. העותרים לא יכלו להסתמך על החלטה שלא נהנו ממנה, וההחלטה הנוכחית סבירה. מדיניות אי-הגירוש, החלה על העותרים, אינה מזכה אותם בזכויות נוספות מעבר למגורים, וככל שמדיניות זו נמשכת זמן רב יותר עבור הפרט, כך מתעוררות בעיות חברתיות ואנושיות רבות יותר. בשל זמניותה של הפוליסה, החליט בית המשפט כי צריך להיות פרק זמן שבו המוטבים יכולים להגיש בקשה למעמד אחר. תקופה זו תהיה בין מספר חודשים למספר שנים, ולאחר מכן יוכלו המוטבים להגיש בקשה למעמד חוקי או לשמור על מעמדם המוגן הנוכחי. עוד קבע בית המשפט כי משך הזמן שאדם נהנה ממדיניות אי-הגירוש יגדיל את זכותו לקבל אשרת עבודה, כאשר פרק זמן של שש שנים יספיק כדי להעניק זכות זו. לבסוף, הגיע בית המשפט למסקנה כי לאחר ארבע שנים, עומדת לעותרים הזכות לבחור בין הגשת בקשה להסדרת מעמד לבין שמירה על מעמדם המוגן הנוכחי ללא אשרת עבודה. ככלל, העתירה נדחתה, וההחלטה המנהלית הנוכחית עומדת בעינה.