ע"פ 2686/15

תקציר

בפסק דין זה סקרה ערכאת הערעור את החלטתו של בית משפט קמא, תוך התמקדות בעיקר בקביעות מהימנות וממצאים עובדתיים, במיוחד לאור העובדה שהמתלוננת הייתה קטינה שלא העידה בבית המשפט. בית המשפט הדגיש את יתרונו של בית משפט קמא בהערכת עדויות ממקור ראשון, וציין כי התיעוד הכתוב לוקה פעמים רבות בפרספקטיבה כזו. המערער ערער על מהימנות עדותה של הקטינה והצביע על סתירות בהתייחס לצפייה של המתלוננת בתכנים מיניים. עם זאת, לאחר בדיקה לא מצא בית המשפט ראיות ממשיות לסתירות ממשיות שיש בהן כדי לערער את ליבת עדותו של הקורבן. עדותה של המתלוננת, על אף היותה עדות שמיעה בחלקה, הייתה קבילה בשל חריגים סטטוטוריים למקרים בהם מעורבים קטינים, ובלבד שקיימות ראיות תומכות אחרות. בית המשפט זיהה ראיות כגון מצבה הנפשי של המתלוננת, חוסר העקביות והשקרים של המערער והטיפול המקצועי בחקירת חוקר הילדים כמספיקות. שיקולים אלה נמצאו מספיקים כדי לקיים את החלטת בית משפט קמא ולדחות את הערעור. בנוסף, עונשו של המערער, אף שהוא חמור, נשקל בטווח העבירות הללו, דבר המשקף את הצורך החברתי להגן על קטינים ולהרתיע מפני עבירות כאלה. לפיכך, דחה בית המשפט הן את הערעור על ההרשעה והן את חומרת העונש, והותיר על כנו את הכרעת הדין של הערכאה הנמוכה יותר.