ע"פ 809/76

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב פרשנותו של סעיף 152(1)(א) לפקודת חוק העונשין, 1936, המגדיר את הפרמטרים המשפטיים לעבירת האינוס. המערער הורשע בעבירה זו אך טען כי אין די ראיות ל"חדירה" וכי היה צריך להרשיעו רק במעשה מגונה לפי סעיף 157 לאותה פקודה. בית המשפט העליון בחן את הדרישה להוכחת "חדירה" לצורך הרשעה באונס. השופט ח' כהן קבע כי חדירה היא יסוד הכרחי באונס וחייבת להיות מוכחת על ידי התביעה. עם זאת, כהן טען כי ביטויים מעורפלים כמו "שכבתי עם" או "אנסו" אותי הם ראיות מספיקות לכאורה לחדירה, במיוחד כאשר המתלוננת מנוסה ביחסי מין. כהן הוסיף וקבע כי חקירת מתלוננת על פרטי האקט המיני היא מיותרת ומביכה, ויש לעשות זאת רק אם הנאשם מכחיש במפורש חדירה. ממלא מקום הנשיא לנדוי הסכים כי חדירה היא דרישה לאונס, אך עמד על כך שהתביעה חייבת לשאול במפורש מתלוננות חסרות ניסיון על חדירה כדי להבטיח צדק. לנדוי ציטט את ההלכה, המחייבת לפחות תחילת חדירה לעבירת האינוס. השופטת בן-פורת הסכימה כי במקרה ספציפי זה יש די ראיות לחדירה, אך נמנעה מלקבוע כלל והדגישה כי יש לדון בכל מקרה לגופו. הערעור על ההרשעה נדחה פה אחד.