ע"א 32469-06-20

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך רכושי, כאשר שאלת המפתח היא מעמד הדייר של חיה ושני בניה, שלמה ומרדכי. הוריה של חיה שכרו במקור את הדירה אך עזבו אותה בשנת 1946 או 1947, וחיה ומשפחתה המשיכו להתגורר בה בהסכמת בעל הבית. בית משפט קמא קבע כי חיה היא דיירת נגזרת, אך שופטי הערעור חלקו על כך. הם הגיעו למסקנה כי חיה הפכה לדיירת מקורית בזכות עצמה בשנת 1947, שכן הסכמת המשכיר מרמזת על הסכם שכירות חדש. זו נתפסה כהחלטה רציונלית של המשכיר, מה גם שגביית דמי מפתח הייתה אסורה באותה תקופה. עוד קבעו השופטים כי בניה של חיה, שלמה ומרדכי, אינם יכולים להיחשב כשוכרים מקוריים, שכן הם היו קטינים בעת חתימת הסכם השכירות ולא היה להם מעמד חוקי להתקשר בו. יתר על כן, שום מעשה מצד בעלי הדירות לא הצביע על כוונה ליצור עמם מערכת יחסים משפטית. מעמדם כשוכרים נגזרים היה תיאורטי וניתן היה לקבוע אותו בהליך עתידי, במידת הצורך. בסופו של דבר קיבלו השופטים את ערעורה של חיה והכירו בה כשוכרת מקורית, תוך שהם דוחים את ערעוריהם של שלמה ומרדכי. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו המשפטיות, והפיקדון ששילמו המערערים הוחזר להם.