ע"א 14086-11-14

תקציר

פסק הדין פותח בפירוט תכליתו של חוק הקצבאות, שהיא מתן תשלומים למשפחות חיילי מילואים שנפטרו כתוצאה משירותם. לאחר מכן מתעמק בית המשפט בהיסטוריה החקיקתית של שירות המילואים וסיווגי השירות הסדיר בישראל. נקבע כי אין די בלשון חוק הקצבאות כדי לקבוע אם חיילים שנפצעו או נהרגו בשנים המעצבות של המדינה, טרם הקמת מערך המילואים באוקטובר 1949, עסקו בשירות מילואים או בשירות סדיר. לפיכך, נדרש הליך פרשני לבירור תכליתו האובייקטיבית והסובייקטיבית של החוק. התכלית הסובייקטיבית, הניכרת בדיוני הכנסת ובדברי ההסבר, מצביעה על כך שמטרת המחוקק הייתה להרחיב את מענק ההון למשפחות חיילי מילואים שנפטרו לפני ינואר 1999, כדי לתת מענה לתחושות של אפליה. התכלית האובייקטיבית, המעוגנת בערכים ובמטרות העומדים בבסיס חוק הקצבאות, מצביעה על כך שהחוק מתכוון לפצות משפחות של חיילים ששירותם דמה לשירות מילואים, גם אם נפלו לפני הקמתה הפורמלית של מערך המילואים. פסק הדין קובע כי עמדת המנכ"ל, השוללת מענקי הון למשפחות חיילים שנפטרו לפני אוקטובר 1949, אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק. תחת זאת, על המנכ"ל לבחון מחדש בקשות פרטניות, בהתחשב בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה, כדי לקבוע אם השירות המדובר היה דומה יותר לשירות מילואים או לשירות סדיר. גישה זו מתיישבת עם מטרתו של חוק הקצבאות להעניק מענקים הוניים למשפחות של נפטרים בשירות מילואים. בית המשפט נמנע מלחייב הרחבת זכאות, מתוך הכרה בצורך בניתוח כל מקרה לגופו. לפיכך, הערעור מתקבל באופן חלקי, והמנכ"ל נדרש לבחון מחדש את בקשתו הפרטנית של המשיב, תוך הבטחת פתרון במועד.