ת"א 706/96

תקציר

פסק הדין עוסק בתביעת פיצויים בגין הפקעת מקרקעין לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), תש"ג-1943, שהוגשה על ידי מספר תובעים שהם יורשיו של מרדכי קוזהינוף נגד מדינת ישראל. התובעים תבעו פיצוי בגין הפקעת חלק (32.73%) מאדמתם בחדרה, שבבעלותם המשותפת. ההפקעה התרחשה בשנת 1948 לצורך הקמת תחנת רכבת. השאלה המרכזית שבמחלוקת בין הצדדים הייתה האם התובעים זכאים לפיצוי על בסיס השטח שהופקע בפועל או שמא יש לנכות 25% משטח זה, כפי שנקבע בפקודה. בית המשפט קבע כי לשונה הברורה של הפקודה, הקובעת כי בעל קרקע יהיה זכאי לפיצוי רק אם שטח הקרקע שנגזלה גדול מ-25% מכלל שטח החלקה, שוללת כל פרשנות אחרת. בית המשפט מצא כי הלכת הולצמן, שקבעה כי יש לפצות בעלים במלוא שוויה של חלקה שהופקעה, אינה ישימה במקרה הנוכחי שכן היא עסקה בהפקעת חלקה שלמה, ובית המשפט העליון לא הרחיב אותה גם למקרים של הפקעה חלקית. בית המשפט דחה גם את טענותיהם האחרות של התובעים, לרבות טענותיהם לדמי שימוש ולתשלומים נוספים בגין יתרת החלקה. עם זאת, בית המשפט מצא כי הערכת שווי הקרקע על ידי השמאי לא הייתה צריכה לכלול הפחתה בגין ציפייה להפקעה ללא פיצוי, שכן מדובר בספירה כפולה. לפיכך חישב בית המשפט את הפיצוי המגיע לתובעים על ידי התחלה עם ערך קרקע גבוה יותר. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי התובעים זכאים לפיצוי בגין חלקם היחסי רק בשטח העולה על 25% מהחלקה שהופקעה. סך הפיצוי חושב בסכום צנוע ביותר, ובית המשפט הורה לכל צד לשאת בהוצאותיו.