בע"מ 41208-09-25

תקציר

## ניתוח משפטי של החלטת בית המשפט העליון בבע"מ 41208-09-25 **רקע עובדתי:** ההליך המשפטי נוגע לבקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. פסק דין זה דחה ערעור שהוגש על ידי המבקשת על החלטת בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה, כאמור, מחק בקשה למתן צו הגנה שהוגשה על ידי המשיבה (אחותה של המבקשת) מכוח סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991 (להלן: "החוק"). המשיבה, אשר השכירה למבקשת יחידת דיור, טענה כי המבקשת מטרידה ומאיימת עליה. בתחילה, בית המשפט לענייני משפחה הוציא צו הדדי להימנעות מקשר והפנה את הצדדים ליחידת הסיוע. לאחר מכן, המשיבה חזרה בה מבקשתה לצו הגנה, בכפוף לכך שהמבקשת תשלם דמי שכירות ותחדל מהתנהגות פוגעת. בהתאם לכך, נמחקה הבקשה לצו הגנה. המבקשת ערערה על ההחלטה, וביקשה הכרעה לגופה בטענת מסוכנותה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בנימוק שהדיון בעניין מסוכנות התייתרה לאחר מחיקת הבקשה, וכי ההחלטה מיטיבה עם המבקשת, ולכן אין מקום לערער על נימוקיה. **ניתוח משפטי:** בית המשפט העליון (השופטת וילנר) בחן את בקשת רשות הערעור והגיע לכלל מסקנה כי דינה להידחות. ההחלטה מתבססת על מספר עקרונות משפטיים והשלכותיהן: 1. **רשות ערעור ב"גלגול שלישי"**: בית המשפט העליון הדגיש את הכלל המשפטי לפיו רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (לאחר שהוגש ערעור לבית המשפט המחוזי) תינתן רק במקרים חריגים. אלו כוללים התעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר יש צורך למנוע עיוות דין. המקרה הנוכחי אינו נמנה עם מקרים חריגים אלו. 2. **התייתרות הדיון בעניין מסוכנות**: בית המשפט קבע כי קביעת הערכאות הקודמות, לפיה הדיון בעניין מסוכנותה של המבקשת הוא תיאורטי ואינו רלוונטי, מתיישבת עם ההלכה השיפוטית כי בתי משפט אינם דנים בעניינים שאינם עוד רלוונטיים. במקרה זה, מכיוון שהמשיבה חזרה בה מבקשתה לצו הגנה, לא היה צורך בהכרעה שיפוטית לגופו של עניין לגבי מסוכנותה של המבקשת. 3. **היעדר עיוות דין**: בית המשפט העליון לא מצא כי נגרם למבקשת עיוות דין. זאת, מכיוון שההחלטה למחוק את ההליך, אשר פתחה המשיבה כנגדה, למעשה מיטיבה עם המבקשת, שכן היא מסירה ממנה את טענת המסוכנות באופן פורמלי. 4. **פרשנות חוק למניעת אלימות במשפחה**: אף שההחלטה עצמה נדחית על בסיס סדרי דין, המקרה מעלה נקודה חשובה לגבי אופן הפעלת הסמכויות מכוח החוק. החוק נועד להגן על קורבנות אלימות במשפחה, אך במקרה זה, הבקשה למתן צו הגנה נמחקה בהסכמת הצדדים (או בהיעדר התנגדות מהותית מצד המשיבה לאחר שהושג הסדר). הדבר מראה כיצד בית המשפט מתמודד עם מצבים בהם הליך מכוח החוק מסתיים ללא הכרעה לגופו של עניין, כאשר הצדדים מגיעים להסכמות או שהצורך בהכרעה מתייתר. 5. **חידוש אפשרי – מניעת "הכשרת" התנהגות**: אף שההחלטה הנוכחית אינה פוסקת בנושא, המקרה יכול היה לפתוח פתח לדיון עקרוני בנוגע לפרשנות החוק. האם מחיקת בקשה לצו הגנה, גם בהסכמה, יכולה להיחשב כ"הכשרה" מסוימת של התנהגות שנטען כי היא מהווה אלימות או הטרדה? ההחלטה הנוכחית אינה נוגעת לכך, אך היא מדגימה את הקושי בהשגת הכרעה עניינית כאשר הליכים משפטיים מסתיימים בדרך זו. 6. **תקנות סדר הדין האזרחי ותקנות בית המשפט לענייני משפחה**: החלטת בית המשפט העליון ניתנה מכוח סמכותו לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א–2020. זהו יישום של ההסדרים הרגולטוריים המאפשרים לבית המשפט העליון לדחות בקשות רשות ערעור ללא צורך בתשובה, כאשר ברור כי אין עילה להיעתר להן. **סיכום:** ההחלטה בבית המשפט העליון משקפת גישה שמרנית יחסית בכל הנוגע למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ומדגישה את החשיבות של הכרעות שיפוטיות בעניינים רלוונטיים בלבד. היא מאשררת את המצב המשפטי לפיו אין צורך לדון בטענות שהתייתרו, וכי החלטה שמטיבה עם המערער אינה מצדיקה ערעור על נימוקיה. למרות שההחלטה אינה מחדשת הלכה פורצת דרך, היא ממחישה את האופן בו מערכת המשפט מתמודדת עם סיום הליכים מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה, כאשר הצדדים מגיעים להסכמות או שהצורך בהכרעה שיפוטית מתייתר.