בע"מ 9270-09-25

תקציר

בבקשת רשות ערעור זו, בית המשפט העליון (השופטת יעל וילנר) דן בסוגיית זימון עד, רופא המשפחה של המנוחה, במסגרת תובענה לביטול צוואה. המבקשות, קרובות משפחה של המנוחה, התנגדו לצוואה מאוחרת שערכה המנוחה, בטענה כי בשל מצבה הקוגניטיבי ירוד, לא הייתה כשירה לצוות. **עיקרי הטיעונים וההחלטה:** 1. **הרקע העובדתי:** המנוחה ערכה שתי צוואות. הצוואה המוקדמת (2011) חילקה את רכושה, כולל דירה, בין המבקשות למשיב. הצוואה המאוחרת (2014), שנערכה בעת שהמנוחה הייתה מרותקת למיטת בית חולים, העבירה את הדירה למשיב באופן בלעדי. המבקשות טענו כי בעת עריכת הצוואה המאוחרת, המנוחה סבלה מירידה קוגניטיבית חמורה. המשיב טען כי המנוחה הייתה צלולה. 2. **חוות דעת מומחים:** בית המשפט מינה מומחה ראשון, שקבע כי המנוחה הייתה כשירה לצוות, למרות רישומי רופא המשפחה על ירידה קוגניטיבית, ללא סימוכין. בקשה לזמן את רופא המשפחה נדחתה. לאחר מכן, הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר החזיר את הדיון לבית משפט לענייני משפחה לבחינת חשש לניגוד עניינים של המומחה הראשון. בית משפט לענייני משפחה בחן את הטענה, דחה אותה, אך בהסכמת בא-כוח המשיב, מינה מומחה שני. 3. **המומחה השני ועמדת רופא המשפחה:** המומחה השני קבע גם הוא כי "הסבירות שהמנוחה הייתה כשירה במועד עריכת הצוואה גבוהה מהסבירות שהייתה בלתי כשירה". עם זאת, בתשובה לשאלות הבהרה, ציין המומחה השני כי אם רופא המשפחה "מסוגל לזכור מדוע ציין זאת הרי שבהחלט שווה להעיד אותו". 4. **בקשה חוזרת לזימון רופא המשפחה:** בעקבות דברי המומחה השני, הגישו המבקשות שוב בקשה לזמן את רופא המשפחה. בית משפט לענייני משפחה דחה את הבקשה, בנימוק שהיא הועלתה בעבר ונדחתה, וכי הדיון הוחזר למינוי מומחה חדש, לא לפתיחת נושאים שנדונו. בית המשפט המחוזי אימץ את הנימוקים הללו ודחה ערעור על החלטה זו, תוך הדגשת מידת ההתערבות המצומצמת של ערכאת הערעור בהחלטות דיוניות. 5. **החלטת בית המשפט העליון:** השופטת וילנר דחתה את בקשת רשות הערעור. היא הדגישה כי בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" תידחה אלא אם כן עולה ממנה שאלה משפטית עקרונית או קיים חשש לעיוות דין. נקבע כי הבקשה נטועה בנסיבות המקרה הפרטני, ואינה מעלה שאלה עקרונית. סמכות בית המשפט לסרב לזימון עד היא רחבה, וההחלטה בנושא זה היא דיונית מובהקת הנתונה לשיקול דעת הערכאה הדיונית. לא נמצא חשש לעיוות דין. **עקרונות משפטיים וחידושים:** * **סמכות הערכאה הדיונית לזימון עדים:** פסק הדין מדגיש את סמכותה הרחבה והדיסקרציונית של הערכאה הדיונית (בית משפט לענייני משפחה, במקרה זה) להחליט על זימון או אי-זימון עדים, בהתאם לסעיף 1(ב) לפקודת הראיות. החלטה זו נחשבת להחלטה דיונית מובהקת. * **הגבלת ערעור "גלגול שלישי":** בית המשפט שב ומדגיש את הצורך לצמצם את היקף הערעור במקרים של "גלגול שלישי" (ערעור על החלטה של בית משפט מחוזי שדן בערעור על החלטת בית משפט קמא). התערבות במקרים אלו תיעשה רק במקרים חריגים, כגון קיום שאלה משפטית עקרונית או חשש לעיוות דין. * **ההבחנה בין עדות מומחה לבין עדות עד ראייה:** אף על פי שהמומחה השני לא פסל את עדות רופא המשפחה ואף ציין כי היא עשויה להיות בעלת ערך, בית המשפט העליון לא ראה בכך חידוש או עילה להתערבות. ההחלטה מתמקדת בכך שבעוד חוות דעת מומחה היא בגדר ראיה, זימון עד הוא הליך דיוני. * **היעדר עיוות דין:** למרות טענות המבקשות כי עדות רופא המשפחה חיונית, בית המשפט לא מצא כי אי-זימונו מהווה עיוות דין, ככל הנראה לאור העובדה ששני מומחים שמונו על ידי בית המשפט קבעו שהמנוחה הייתה כשירה, וכי רופא המשפחה לא סיפק בסיס משכנע דיו להערכתו. * **תקנות סדר הדין:** פסק הדין מזכיר את תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי ואת תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה, המאפשרות דחיית בקשות רשות ערעור ללא צורך בתשובה, כאשר אין מקום להתערבות. לסיכום, פסק הדין מחזק את העקרונות הנוגעים לסמכות הערכאה הדיונית בהחלטות פרוצדורליות, כמו זימון עדים, ואת המדיניות המצמצמת התערבות של בית המשפט העליון בערעורים "בגלגול שלישי", אלא אם כן מתקיימים תנאים חריגים.