ע"פ 4213/15

תקציר

בית משפט קמא הרשיע את הנאשם באונס ובשני סעיפים של מעשה סדום באשתו, גזר עליו שלוש וחצי שנות מאסר, והורה לו לשלם למתלוננת פיצויים בסך 10,000 ₪. הנאשם ערער על הכרעת הדין וטען כי שגה בית משפט קמא בכך שהעדיף את גרסת המתלוננת לאירועים, וכי יש לקבל את גרסתו, לפיה יחסי המין היו בהסכמה. עוד טען הנאשם כי העונש שהוטל עליו היה מופרז. ערכאת הערעור דחתה את הערעור. ערכאת הערעור קבעה, כי קביעתו של בית משפט קמא כי עדותה של המתלוננת הייתה אמינה, אותנטית ועקבית, אינה ממצא שיש להתערב בו על ידי ערכאת הערעור, מה גם שעדותה נתמכה בעדויות אחרות. בית המשפט מצא כי הסתירות בעדותה של המתלוננת לא היו מהותיות, ולא פגעו במהימנות הכוללת של גרסתה לאירועים. מנגד, הסכים בית המשפט עם אפיונו של בית משפט קמא את עדות הנאשם כחסרת אמינות והיגיון, ומצא כי הסכמת המתלוננת לא הייתה חופשית, וכי הנאשם היה מודע לה. בית המשפט הדגיש כי ההסכמה הנדרשת לקיום יחסי מין צריכה להיות "הסכמה חופשית", ולא רק כל הסכמה, כדי להגן על האוטונומיה והכבוד של האישה. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי לא יתערב בעונש שהטיל בית משפט קמא, התואם את מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות דומות, והביא בחשבון שיקולים להקלה, לרבות היעדר עבר פלילי, וכן מצבו הנפשי של המערער ונסיבותיו המשפחתיות. בית המשפט הגיע למסקנה כי עונשו של בית משפט קמא, אשר גילה הקלה כלפי המערער, היה ראוי ומאוזן, ועל כן יש לדחות את הערעור, לרבות הערעור על גזר הדין.