דב"ע מח/31 - 4

תקציר

פסק הדין מתייחס לפרשנותו של הסכם קיבוצי כללי ותחולתו על חברה, כבלים ציון, ועובדיה. המחלוקת נסובה סביב חוק התקציב משנת 1982, הקובע כי כל שינוי בשכר, בתנאי הפרישה או בפנסיה באותה שנת כספים טעון אישור שר האוצר. ההסכם הקיבוצי המדובר, תוספת להסכם פנסיוני קיים, כולל רכיבים חדשים בחישוב קביעת השכר לפנסיה. כבלים ציון טענה כי מאחר שלא קיבלה את אישור שר האוצר, היא אינה מחויבת לכלול רכיבים חדשים אלה. ההסתדרות, לעומת זאת, ביקשה לאכוף את ההסכם וביקשה סעד הצהרתי. בית הדין המחוזי דחה את טענת ההסתדרות והוביל אותם לערער על ההחלטה. בית המשפט העליון, בהסכמה עם בית המשפט המחוזי, דחה את הערעור. בית המשפט פירש את הדינים החלים, לרבות סעיף 16 לחוק הסכמים קיבוציים וסעיף 22 לחוק התקציב, והגיע למסקנה כי הוראות חוק התקציב עדיפות על פני חוק הסכמים קיבוציים. משכך, אישור שר האוצר אכן נדרש לכל שינוי בהטבות הכספיות. זאת ועוד, בית המשפט פירש את תכלית המחוקק בחקיקת חוקים אלה, תוך הענקת "סמכות עליונה" לשר האוצר בכל הנוגע לתנאי העבודה במפעלים הרלוונטיים. הסעיף הנוסף שנוסף לחוק התקציב בשנת 1983, וקבע במפורש את בטלותו של כל הסכם ללא אישור השר, פורש כתיקון מבהיר, המחזק את הדרישה לאישור. בית הדין בחן גם את סוגיית "החוזים האישיים" בין כבלים ציון לעובדיה, וציין כי חוזים אלה, יחד עם ההסכם הקיבוצי, כפופים להוראות חוק החוזים, לרבות סעיפים הנוגעים לתנאי השעיה. בסופו של דבר, פסק הדין מדגיש את "סמכותו העליונה" של שר האוצר בעניינים אלה ואת הצורך באישורו לכל שינוי כמפורט בחוק התקציב. לפיכך, הערעור נדחה, ואישר את החלטת בית הדין האזורי.