ת"א 31944-02-17

תקציר

בית המשפט מצא כי למשטרה היה יסוד סביר לתפוס מחפר ששימש את התובעים לכרייה בלתי חוקית ועקירת עצים. התובעים עיבדו חלקת אדמה ללא האישורים והרישיונות הנדרשים, ולמשטרה היו די ראיות, לרבות הצהרות עדים ותצלומים, כדי לחשוד באופן סביר כי התובעים ביצעו עבירות אלה. יתר על כן, מעשיהם של התובעים עצמם, כגון העברת המחפר למקום אחר לאחר שהיו מודעים לכוונת המשטרה לתפוס אותו, תרמו להארכת הזמן בין התפיסה לבין שחרורו הסופי של המחפר. בית המשפט הדגיש כי יש לבחון את סבירות פעולות המשטרה על סמך המידע שהיה ברשותה באותה עת, ולא בראייה לאחור. התובעים טענו כי הקרקע עליה עבדו אינה טעונה היתר וכי אין באזור עצים מוגנים. עם זאת, בית המשפט דחה טענות אלה, תוך שהוא מצטט את החוקים הרלוונטיים ואת הראיות שהוצגו. עוד צוין כי אין בהצדקות הרטרואקטיביות של התובעים למעשיהם כדי לשלול את החשד הסביר שהיה בידי המשטרה בעת התפיסה. בסופו של דבר, בית המשפט לא מצא כל רשלנות מצד המשטרה או רשות מקרקעי ישראל בהחלטתם לתפוס את המחפר, ולכן התובעים לא היו זכאים לכל פיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם לכאורה. שני הצדדים יישאו בהוצאות המשפט שלהם, קבע השופט, שכן התוצאה הושגה למרות התנהלות הנתבעים. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים ביום 24.5.2020.