תמ"ש 15553-04-21

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך על הסכם הלוואה בו מעורבים אב, בנו ואשת הבן. האב הלווה כסף לבנו וכלתו כדי לסייע להם לרכוש דירה. הסכם ההלוואה נחתם בין הצדדים, ובו פורטו סכום ההלוואה הראשוני וסכומים נוספים לרכישת הדירה, שיוחזרו בהצמדה. האישה טענה כי הסכם ההלוואה אינו תקף, והציגה טענות שונות וסותרות לאורך ההליך המשפטי. בתחילה טענה כי מדובר בחוב פיקטיבי, בהמשך טענה כי הוא נחתם תחת לחץ, ולאחר מכן טענה כי מדובר בעסקה סיבובית. עם זאת, בית המשפט מצא את טענותיה לא עקביות ולא משכנעות, ונתן תוקף להסכם ההלוואה. על פי תנאי ההסכם קבע בית המשפט את הסכומים החייבים, לרבות העברה ראשונה בסך 510,000 ₪, העברה שנייה בסך 525,000 ₪ ותשלומי משכנתא רגילים בסך 679,222 ₪. עוד קבע בית המשפט כי האב אכן העביר סכומים אלה. בעקבות זאת קבע בית המשפט כי הנתבעים (הבן והאישה) חייבים לתובע (האב) סך של 1,714,222 ₪, שיחולקו ביניהם שווה בשווה. האישה חויבה לשאת בהוצאות התובע בסך 23,400 ₪. פסק הדין הדגיש את חזקת המתנה ביחסים קרובים, אותה ניתן לסתור, והעביר את נטל ההוכחה אל הנותן. במקרה זה, האב עמד בנטל וביסס את כוונת ההלוואה. ניתן לפרסם את ההחלטה ללא פרטים מזהים.