דב"ע נו/15 - 4

תקציר

עניינה של העתירה בפיטוריו של עובד מחקר במכון ויצמן שהועסק בו למעלה מ-15 שנה. העובד הועסק במקור בשנת 1979 ופוטר בשנת 1987, לאחר מכן הועסק מחדש בשנת 1988 לאחר הפסקה של ארבעה חודשים ולבסוף פוטר בשנת 1995. ארגון העובדים הגיש בשמה תביעה בטענה כי פיטוריה היו שלא כדין וכי היה צריך להעניק לה קביעות משום שהיא מועסקת במכון למעלה מ-11 שנים. בית הדין המחוזי דחה את התביעה. השאלה שעמדה בפני בית הדין הארצי לעבודה הייתה האם העובדת זכאית לקביעות טרם פיטוריה בשנת 1995. בית הדין קבע כי על פי ההסכם הקיבוצי משנת 1992, שנכנס לתוקף לאחר העסקתו מחדש של העובד בשנת 1988, מעמדם של עובדים שנקלטו לפני שנת 1987 לא השתנה ולכן חל עליהם ההסכם הקיבוצי משנת 1985. מכיוון שההסכם משנת 1985 לא העניק לעובדים במחקר ממומן קביעות, לא הייתה לעובד עילת תביעה. יתר על כן, בית הדין קבע כי גם אם העובדת הועסקה לפני שנת 1987, טרם חלפו 11 השנים הנזכרות בהסכם משנת 1992 כמובילות לקביעות, לא ממועד העסקתה המקורית ולא ממועד העסקתה מחדש. לפיכך, הערעור נדחה. שני שופטים כתבו חוות דעת נפרדות. השופט הראשון הסכים עם ההחלטה אך פירש את ההסכם משנת 1985 לאור ההסכם משנת 1992 ותכלית דיני העבודה, והגיע למסקנה כי אין לאפשר לעובד להיות עובד זמני לנצח. גם השופט השני הסכים עם ההחלטה אך הדגיש את אי השוויון ביחסי עובד מעביד ואת השקעת ההון האנושי של העובד במעסיק, והגיע למסקנה כי יש להעניק לעובד קביעות.