עע"מ 8328/02

תקציר

השופטת דורנר מסכמת כי יש לדחות את הערעור. השאלה המרכזית היא האם על המשיב למכור את חלקות הקרקע למערערת, שהגישה את ההצעה הגבוהה ביותר במכרז, או שמא היתה למשיבה זכות לבטל את המכרז. בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות, אלא רק בוחן האם החלטותיו סבירות. במקרה דנן, המשיב שמר לעצמו במפורש את הזכות שלא לקבל הצעות כלשהן במסמכי המכרז, ועל כן טענת המערערת כי על המשיב למכור להם אינה תקפה. זאת ועוד, שיקול דעתה של המשיבה לבטל את המכרז נתמך בתקנות בדבר חובת מכרזים, הקובעות כי ועדת המכרזים רשאית לבחור שלא לבחור כל הצעה שתבטיח את מירב התועלות לעורך המכרז. פסקי דין קודמים הכירו בחיסכון תקציבי ובהגנה על רכוש ציבורי כעילות לגיטימיות לביטול מכרז. טענת המשיב כי קבלת הצעתה של המערערת תגרום להפסד כספי תקפה, אפוא. טענות נוספות להתנהגות חסרת תום לב מצד המשיבה נדחות אף הן, שכן החוק אינו מחייב פרסום מחיר מינימום, ולוועדת המכרזים שיקול דעת במידע הנדרש במסמכי המכרז. השופטת דורנר מדגישה כי המשיב נהג באופן שווה כלפי כל המציעים ולא הפגין חוסר תום לב. לבסוף, בהינתן שהמשיבה שמרה לעצמה את הזכות לבטל את המכרז ושיקוליה לכך היו סבירים, הרי שהחלטת בית המשפט לעניינים מנהליים כי המשיבה יכולה לבטל את המכרז ולרכוש את המגרשים עצמה צריכה לעמוד. השופטת דורנר מציעה כי על המערער לשלם את הוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דין. השופטים ביניש וג'ובראן מסכימים עם פסק דין זה.