בג"צ 528/88

תקציר

במקרה משפטי זה, ביקש העותר להחכיר מקרקעין באותם תנאים שניתנו לקהילה הבדואית, בטענה לאפליה כאשר תנאים אלה לא הוחלו עליו. בית המשפט דחה את עתירתו, בהדגישו כי תנאי החכירה הייחודיים של הבדואים לא התבססו על לאום אלא על אורח חייהם הנוודי ועל כוונת המדינה לסייע במעברם ליישוב קבע. בהחלטה נטען כי הקצאת המשאבים אינה מפלה אלא ממוקדת לצרכים תרבותיים וחברתיים ספציפיים, ולכן אינה פוגעת בעקרונות השוויון. בית המשפט הכיר בדעות שונות של מומחים בשאלה האם התנחלויות בדואיות בלעדיות הן לטובת הקהילה, אך הדגיש כי תפקידו אינו בוררות בעמדות אלה אלא להעריך את תהליך קבלת ההחלטות של הרשות. היא מצאה כי הרשות הסתמכה על ניתוח מומחים מהותי, שהצדיק את מדיניותם כסבירה וראויה. בנוסף, ציין בית המשפט כי שינוי מדיניות זו עלול לפגוע בהצלחה ביישוב הבדואים במקומות קבע. למרות תצהירים של בדואים התומכים בטענת העותר, קבע בית המשפט כי הם אינם עולים על מדיניות המומחים של הרשות. משכך, נדחתה העתירה, והעותר חויב לשאת בהוצאות המשפט של המשיבים.