ת"א 49970-09-19

תקציר

התובע תבע את הנתבע להחזר סכומי כסף מסוימים, אשר לטענת התובע התחייבה הנתבעת לפרוע על פי הסכם הלוואה שנחתם ביניהם. הנתבעת הכחישה את הטענה וטענה כי ההסכם אינו הסכם הלוואה, אלא לכל היותר מהווה התחייבות שלה לכסות חובות של אחרים, ובראשם אחיה יוסי. לטענת הנתבעת, ההסכם נחתם תחת לחץ והטעיה ולכן יש לבטלו, ובכל מקרה התביעה נגדה התיישנה. הנתבע הוסיף וטען כי התובע קיבל את ניהול בתי ההארחה של הנתבעת כחלק מהתמורה בגין ההלוואה ולכן יש לקזז את הרווחים מהם כנגד החוב. בית המשפט קבע כי התחייבותה של הנתבעת על פי ההסכם הייתה אישית וכי היא התחייבה להשיב לתובעת את הסכומים שהעביר לה ולמשפחתה. בית המשפט דחה את טענות הנתבעת בדבר הטעיה ועושק, וקבע כי היא לא הוכיחה טענות אלה. עוד קבע בית המשפט כי הסכום הראוי לניכוי מהחוב בגין הפעלת הצימרים על ידי התובעת הוא 100,000 ₪ וכי תביעת התובעת אינה חסומה על פי חוק. בית המשפט קיבל את טענת הנתבעת כי יש לנכות מהחוב על פי ההסכם סכום של 80,000 ₪ שהעבירה לתובע. עם זאת, בית המשפט דחה את טענת הנתבעת כי היא החזירה הלוואה בסך 40,000 ₪. בית המשפט מצא כי סך כל סכום החוב עומד על 389,778 ₪, ממנו יש לנכות 80,000 ₪ ו-100,000 ₪, כך שהנתבעת חייבת בתשלום לתובע בסך 209,778 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 29.1.2014. כמו כן הורה בית המשפט לנתבעת לשלם לתובע 6,000 ₪ הוצאות משפט ו-25,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.