ע"א 261/72

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בסכסוך מקרקעין בישראל, כאשר המשיבים, הבעלים החוקיים של חלקת אדמה רשומה של מירי, תובעים את המערערת בגין פלישה לנחלתם ונטיעת מטע ללא רשות. המערער טען להגנתו על בסיס שתי נקודות; ראשית, תקופת ההתיישנות, ושנית, זכותו של יחיד הנוטל במקרקעין של אחר, כמפורט בסעיף 21 לחוק המקרקעין (תשכ"ט-1969). בנוסף, הוא טען לבעלות נגדית על הקרקע בהתבסס על סעיף 9 לחוק ההעברה הזמנית העות'מאני או סעיף 35 לחוק הקרקעות העות'מאני. הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי פסקו בעבר לטובת המשיבים, מה שגרם למערער לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון, בהרכב השופטים לנדוי, ברנסון וכהן, דחה פה אחד את הערעור, ובכך חיזק את פסקי הדין הקודמים. פסק הדין נסוב בעיקר סביב פרשנות חוק המקרקעין משנת 1969, בפרט בכל הנוגע להגדרת "קרקע מוסדרת", תחולת החוק בדיעבד ופרשנותו של הדין העות'מאני הנוגע לזכויות במקרקעין. פסק דינו של השופט לנדוי קובע תקדים לפיו "קרקע מוסדרת" לפי חוק המקרקעין מתייחסת למקרקעין שנרשמו בהסדר, בין לפני יישום החוק ובין לאחריו. יתר על כן, החוק הקודם יחול על זכויות מוקנות במקרקעין שהחוק החדש אינו מכיר בהן. במקרה זה, מאחר שלמערער לא היה שטר טאבו, הוא לא יכול היה לתבוע זכויות על פי הדין העות'מאני. פסק הדין מחזק את עקרון הזכויות המוקנות תוך פרשנות מצמצמת של הוראות מעבר. יצוין, כי בית המשפט גם מדגיש כי תום לב מצד המערערת אינו מספיק לצורך פנייה משפטית על פי הדין העות'מאני, ודורש במקום זאת שטר רשום. משלא עמד המערער בקריטריונים אלה, נדחתה התביעה להדחתו, והחלטות הערכאות הקודמות נותרו בעינן.