ס"ע 41379-02-11

תקציר

פסק הדין דן בתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על עבודתה של התובעת, ובטענת הנתבעת כי אופי עבודתה של התובעת, הנעשית מחוץ לחצרים, הופך את שעות העבודה לבלתי ניתנות לפיקוח. בית המשפט מצדד בתובע וקובע כי הנתבע יכול היה לפקח על שעותיו בדרכים שונות לרבות יצירת קשר עם הלקוחות, שימוש במאתר ה-GPS במשאית ובדיקת כרטיסי העבודה שמילא התובע. לאחר מכן, פסק הדין בוחן את תביעת התובע לגמול שעות נוספות. נמצא כי בעוד ששכרו של התובע הורכב משכר יסוד ומרכיבים נוספים, תשלומים נוספים אלה אכן שיקפו את השעות הנוספות שעבדה התובעת. לפיכך, עבור תקופת ההעסקה הראשונה עד פברואר 2009, זכאי התובע לרכיב השעות הנוספות בשכרו, אשר יחושב על בסיס השעות הנקובות בכרטיסי העבודה. עם זאת, החל מפברואר 2009 ועד תום העסקתו, תביעת השעות הנוספות של התובע נדחית מאחר שבית הדין מצא כי הנתבע הצליח להוכיח כי דיווחי התובע על שעות עבודתו אינם מדויקים. פסק הדין דוחה גם את תביעת התובעת להגדלת תשלומי קופות גמל ופיצויי פיטורים, וקובע כי הרכיבים הנוספים בשכרו של התובע לא היו חלק מהשכר הקובע לצורך כך. מנגד, בית הדין מקבל את תביעת התובעת למלוא הפרשות הגמל לעובדים, שהנתבעת לא שילמה, ומורה לנתבעת לשלם לתובע 14,307 ₪ בגין כך. זאת ועוד, בית הדין קובע כי ניכויי הנתבעת משכרו של התובע עבור טלפון נייד היו שלא כדין, שכן הם נעשו ללא התחייבות בכתב של העובד. לפיכך, על הנתבע להשיב לתובע ניכויים אלה, בסך 4059 ₪. עוד מורה בית הדין לנתבעת לשלם לתובע סך של 1263 ₪, המהווים את הפרש השכר עבור חודש העבודה הראשון. לבסוף, הנתבע מחויב לשלם לתובע את הסכומים הנקובים, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪, וזכותו לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי תוך 30 יום.