תלה"מ 38483-03-22

תקציר

התובע, שהיה במערכת יחסים עם הנתבע במשך 17.5 שנים והתגורר בדירת הנתבע, טען כי הוא זכאי להחזר הכספים שהוציא על שיפוץ הדירה, וכן לדמי שימוש נאותים עבור מגוריו בה לאורך כל מערכת היחסים ביניהם. התובעת טענה כי מדובר בהלוואות או שיש להחזירן על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. בתוך כך, הנתבע טען כי מדובר במתנה או לכל היותר בהסכם בעל פה של הצדדים לפיו התובע ישלם שליש מהוצאות הבית. בנוסף, הנתבעת התנגדה לתביעה לדמי שימוש, וציינה כי התובע התגורר בדירה מרצונו ומעולם לא ביקש לשלם דמי שימוש במהלך מערכת היחסים ביניהם. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי לא הייתה הסכמה בכתב או בעל פה בין הצדדים בדבר החזרת כספי השיפוץ. כמו כן, נקבע כי הכספים לא היו הלוואות אלא מתנה מהתובע לנתבע, שכן התובעת לא הוכיחה כי היה הסכם לפירעון הכספים. חזקת המתנה במקרה זה נבעה מקשר הנישואין בין הצדדים. עוד קבע בית המשפט כי הנתבעת לא קיבלה מהתובעת הטבות שלא כדין וכי לא יהיה זה צודק להורות לה להשיב את הוצאות השיפוץ משום שהתובעת שיפצה את הדירה מרצונה, מבלי לצפות להחזר. עם זאת, בית המשפט הורה לנתבעת להחזיר לתובעת מחצית מעלות הרהיטים והמטלטלין, שהסתכמו ב-72,001 ₪, שכן פריטים אלה נותרו בידי הנתבעת לאחר הפרידה. באשר לתביעה לדמי שימוש, דחה אותה בית המשפט, תוך שהוא מצטט את כלל זרקא, הקובע כי יש לשלם דמי שימוש רק כאשר צד אחד משתמש בנכס באופן בלעדי, ובכך מונע מהצד השני לעשות כן. מאחר שהתובע עזב את הדירה מרצונו ומעולם לא ביקש לשלם דמי שימוש, קבע בית המשפט כי אינו יכול להפוך לדייר בניגוד לרצונו. לפיכך, הנתבעת לא חויבה בתשלום דמי שימוש.