בש"א 3810/07

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך בין עו"ד עמי רוזנברג לבין בנק דיסקונט לישראל בע"מ. רוזנברג, שהיה בעל משרד עורכי דין, ניהל יחסי עבודה ארוכי שנים עם הבנק וטיפל בהליכי הגבייה מטעמו. שלושה הסכמי שכר נחתמו בין רוזנברג לבנק בשנים 1992, 1994 ו-1997. בהסכמים אלה נקבע כי רוזנברג יעביר לבנק את כל הכספים שגבה מחייביו וכי שכרו יועבר אליו לאחר מכן. עם זאת, התגלעו חילוקי דעות, כאשר הבנק האשים את רוסנברג בכך שלא העביר את כל הכספים שנגבו לבנק ובמקום זאת שלשל אותם לכיסו. הבנק טען כי מעשיו של רוסנברג מהווים מעילה ומרמה וביקש לחייב אותו לשלם 10,218,260 שקל, שלטענתו הושגו שלא כדין. רוזנברג, לעומת זאת, טען כי ההסכמים אינם משקפים את ההבנה בפועל בין הצדדים וכי הבנק היה מודע לשיטות הגבייה שלו והסכים להן. השופט פתח את דבריו בהתייחסות לטענותיו המקדמיות של רוזנברג בנוגע לתקופת ההתיישנות ולתביעה הקודמת שהגיש הבנק. השופט קבע כי טענות אלה אינן פוסלות את התביעה או את הבקשה לעיקול זמני וכי הטענה הנוכחית מבוססת על נימוקים שונים מקודמתה. לגופו של עניין, השופט בחן את חומר הראיות ומצא כי הסכמי שכר הטרחה בין רוזנברג לבנק תקפים ומחייבים. השופט השתכנע מטענת הבנק כי רוזנברג לא העביר את כל הכספים שנגבו לבנק, בניגוד להסכמים. יתר על כן, השופט סבר כי עדותו של רוזנברג אינה מדויקת ומתחמקת, והטילה ספק בטענותיו. השופט בחן גם את ראיות הבנק ומצא כי הן אמינות דיו כדי לתמוך בבקשה לעיקול זמני. באשר לטענות המבקש בדבר הנטל המוטל על ביצוע פסק הדין, ציינה השופטת כי הטענות למרמה והסכום הניכר הנתבע מצדיקים הטלת עיקול זמני. עם זאת, השופט הצליח לאזן בכך שהגביל את סכום העיקול והסיר אותו מחלק מחשבונות הבנק של רוזנברג. השופט הגיע למסקנה כי יש לדחות את הבקשה לביטול העיקולים, ובמקביל הורה לרוזנברג לשלם 20 אלף שקל בתוספת מע"מ שכר טרחת עורך דין.