ע"א 17/74

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס למחלוקת על גובה הפיצויים שיש לפסוק בגין הפקעת מקרקעין לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943. התיק עסק בשני צווים שהוציא שר העבודה להפקעת חלקת קרקע בצומת הכבישים תל אביב-חיפה ונתניה-בית ליד, השייכים לחברת טירת מיכל ואברהם בע"מ. הצו הראשון מיום 2.3.1969 הפקיע 451 מ"ר מהקרקע, ואילו הצו השני מיום 31.7.1972 הפקיע 100 מ"ר נוספים. הן בעל הקרקע והן המדינה ערערו על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין סכום הפיצוי. בית המשפט העליון הכריע במספר סוגיות מרכזיות: 1. הגורם הקובע לחישוב שווי הקרקע לצורכי פיצויים הוא מועד הוצאת צו ההפקעה, ולא מועד תפיסת החזקה בפועל על ידי הרשות. הסכמת בעל הקרקע אינה רלוונטית לעניין זה. 2. הצו השני ביטל במשתמע את הצו הראשון. לפיכך, יש לחשב את שווי הקרקע המופקעת כולה על פי הצו השני. משמעות הדבר היא כי המועד הקובע לפיצוי הוא מועד הצו השני. 3. החלטת בית המשפט המחוזי בעניין שווי הקרקע, ששקלה את "כל האפשרויות העתידיות", עמדה בעינה, אלא שהייתה צריכה להיות פרופורציונלית לחלק המופקע של הקרקע. 4. התיק מוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך קביעת הנזק שנגרם למותר עקב ההפקעה ולצורך חישוב הריבית המגיעה לבעל הקרקע. 5. על בית המשפט המחוזי לשקול מחדש את החלטתו בעניין אי פסיקת הוצאות למערערת. השופט ברנזון חלק על כך וטען כי הצו השני אינו מבטל במשתמע את הראשון, וכי יש לחשב את פיצוייו של כל חלק בקרקע המופקעת בהתאם למועד הפקעתו. בסופו של דבר, הערעורים התקבלו באופן חלקי, והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי להמשך הליכים בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון.