ת"א 46914/04

תקציר

עניינו של התיק נסוב סביב עסקת מקרקעין שבוצעה בשנת 1971, במסגרתה שכרו המשיבים את המבקש כבא כוחם לרישום יחידה שנרכשה על שמם. נטען כי המבקשת התרשלה ברישום שטח היחידה כ-447.89 מ"ר במקום 523.94 מ"ר מוסכם וברישום שביל כרכוש משותף במקום רכושם היחיד של התובעים, כפי שנקבע בהסכם המכר. המבקש טען כי תקופת ההתיישנות הופכת את התביעה לחסרת תוקף, שכן היא הוגשה למעלה משלושים שנה לאחר התרחשות הרשלנות הנטענת. מנגד, טענו המשיבים כי נודע להם על הרישום השגוי רק בשנת 2000, וטענו כי יחסי נאמנות עם עורך דינם מצדיקים את אמונם בכך שהרישום יבוצע כהלכה. עוד הדגישו כי רק עם ידיעה בפועל של העובדות המהוות רשלנות ניתן להתחיל את תקופת ההתיישנות. בית המשפט פסק לטובת המשיבים, בקובעו כי טענותיהם טעונות הוכחות ראייתיות, וכי יש ליומם בבית המשפט להוכיח את התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שעניינו מקרים חריגים בהם נדחית תחילתה של תקופת ההתיישנות עד שנודע לתובע על העובדות המהוות את עילת התביעה. השופט הדגיש את יחסי האמון בין עורך דין ללקוח וקבע כי יש לתת למשיבים הזדמנות להוכיח כי יש לעכב את תקופת ההתיישנות. משכך, נדחתה בקשת המבקש לסילוק על הסף, מה שאפשר לתיק להמשיך בטענות המשיבים.