ע"פ 5157/15

תקציר

הניתוח המשפטי של המקרה שלפניי חושף מספר עקרונות חשובים הנוגעים לפסילת שופט ולאמות המידה לקביעת משוא פנים או דעה קדומה, כמו גם היושרה הדיונית של המשפטים הפליליים. **עקרונות משפטיים ואמות מידה לפסילת שופט** אמת המידה המשפטית העיקרית לפסילת שופט לפי סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, תלויה בקיומן של נסיבות המקימות "חשש ממשי לחוסר משוא פנים". הצהרות או דעות אישיות של שופט, אלא אם כן הן מעידות על הטיה או שיפוט מוקדם, אינן משמשות בדרך כלל כעילה מספקת לפסילה. • בתי המשפט הבהירו כי הערות של שופט שאינן משקפות הטיה כלפי התיק או מצביעות על גיבוש מראש של חוות דעת סופית אינן פוגעות בחוסר משוא הפנים של השופט. הערות כאלה, גם אם הן ביקורתיות או שיפוטיות, אינן נחשבות לפסולות, במיוחד כאשר הן אינן מעידות על נטייה המשפיעה על הוגנות המשפט. • התקדים המשפטי מדגיש כי ביטויים של רגשות או רשמים סובייקטיביים אינם מהווים כשלעצמם עילה לפסילה. ההתמקדות נותרה בשאלה אם השופט הראה דעה קדומה, דעה קדומה או חוסר יכולת לשפוט תיקים בצורה הוגנת. **חידושים משפטיים ופסיקה** • המקרה מדגיש יישום ניואנסים של דוקטרינת הפסילה, ומחזק את ההבחנה בין הטיה אמיתית לבין ביטויים גרידא של הערות ביקורתיות או החלטות פרוצדורליות שהן חלק משיקול הדעת השיפוטי. • יש לציין כי הניתוח מתייחס ומתיישב עם הפסיקה המקובלת (למשל, אשור נ' מדינת ישראל, קריין סיגנל חברה למימון והשקעות בע"מ נ' סלימה, כהן נ' מדינת ישראל, זמיר נ' מדינת ישראל), המאשרים באופן קולקטיבי כי החלטות פרוצדורליות – גם אם הן שנויות במחלוקת – אינן מצדיקות בדרך כלל פסילה אלא אם כן הן מבטאות שיקול דעת מוקדם או משוא פנים. **הערכת טענות המערער** • המערערת טענה כי דבריה של השופטת מרגולין-יחידי מבטאים דעה קדומה ועמדה קבועה מראש, ובכך מצדיקים פסילה. הביקורת של בית המשפט דוחה זאת, ומציינת כי הצהרות כאלה לא הצביעו על הטיה או פגעו ביכולתו של השופט לשפוט ללא משוא פנים. • חששו של המערער מפני עיכוב בהגשת כתב האישום, העלול לפגוע בזמינות העדים, אינו מהווה עילה משפטית לפסילה, שכן עיכובים פרוצדורליים והחלטות בדבר זימון עדים נתונים לשיקול דעתו של בית המשפט. • התחושה הסובייקטיבית של חוסר הוגנות או דעה קדומה, בהיעדר הטיה אובייקטיבית, אינה מספיקה לפסילה שיפוטית, כפי שנתמכת בפסיקה (למשל, זמיר נ' מדינת ישראל). **מסקנה** המקרה מדגים את הדבקות בעקרונות שמרניים בפסילה שיפוטית, ומדגיש כי ביטויי ביקורת או פסיקות פרוצדורליות אינם מאיימים מטבעם על היעדר משוא פנים שיפוטי. החידוש המשפטי הרלוונטי טמון באישורו מחדש כי הטיה אובייקטיבית וחשש ממשי לחוסר משוא פנים הם הקריטריונים הראויים - חוסר שביעות רצון סובייקטיבי או הערות ביקורתיות, אלא אם כן מצביעות על דעה קדומה, אינן עומדות ברף זה. לפיכך, הערעור על ההחלטה שלא לפסול את השופט נדחה על הסף, תוך שמירה על העיקרון כי אמירות שיפוטיות והחלטות פרוצדורליות, בהעדר משוא פנים, אינן מצדיקות פסילה ואינן פוגעות בהגינות ההליך.