ע"ע 11735-03-23

תקציר

הערעור מערער על דחיית תביעת המערער על ידי בית הדין האזורי לעבודה כנגד המשיבה, הקרן הקיימת לישראל, שהעסיקה אותו משנת 2011 ועד לפיטוריו בשנת 2020. המערער טען כי המשיב היה מעסיקו היחיד לאורך כל התקופה או לחילופין מעסיקו המשותף עם חברות השמירה דרכן נותבה העסקתו בחלק מהתקופה. בית הדין קבע כי המשיב אכן היה מעסיקו של המערער לאורך כל תקופת עבודתו. על אף שהתשתית העובדתית לא הייתה שנויה במחלוקת, המשיב לא הציג ראיות משכנעות לכך שחברות השמירה היו מעסיקיה האותנטיים והלגיטימיים של המערערת. לפיכך, מצא בית הדין כי המערערת הייתה עובדת המשיב משנת 2011. לאחר מכן קבע בית הדין כי המערערת הפכה לעובדת קבועה בשנת 2016, בהתבסס על ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים. מאחר שפיטוריו בשנת 2020 בוצעו על פי הסכם שחל רק על עובדים זמניים, והמערער סווג ככזה שלא בצדק, מצא בית הדין כי פיטוריו נפלו פגמים מיסודם. כמו כן נרשמו ליקויים נוספים בהליך הפיטורים. בהתחשב באופיו הציבורי של גוף המשיב, חומרת הליקויים ונסיבות נוספות, הורה בית הדין על ביטול פיטורי המערער וחזרתו לעבודה כעובד קבוע של המשיב. המשיב חויב לשאת בהוצאות המשפט של המערער בשתי הערכאות.