בש"א 2714/95

תקציר

המחלוקת במקרה זה נסובה סביב הזכויות בחלקת קרקע מסוימת במעוז ציון, כאשר שלושה הליכים נפרדים אוחדו להליך אחד. המבקש, שחר, ביקש להכיר בזכויות החכירה שלו בחלקה, ואילו המשיב הראשון, דוגה, דרש להכריז על זכויות החכירה שלו כתקפות ולבטל את ההסכם של שחר עם המשיב השני. מנגד, המשיב השני טען כי רישום הזכויות על שמו של דוגה היה שגוי. בית המשפט המחוזי בירושלים, בהחלטה מיום 20.12.93, קבע כי יש לבטל את רישום החכירה של דוגה וכי הן שחר והן דוגה הן בעלות זכויות בחלקים שונים של החלקה. לאחר מכן קיים בית המשפט דיונים נוספים בנושא הפיצוי הכספי לפני מתן פסק דין סופי ב-26 ביולי 1994. פסק דין זה הורה על השינויים הנדרשים ברישום, פסק פיצויים לשחר ופסק תשלום הוצאות. שחר טען כי ההחלטה מדצמבר היא פסק דין חלקי, כלומר תקופת הערעור חלפה עד למועד הגשת הערעור. מנגד, טענה דוגה כי מדובר בהחלטת ביניים, שניתן לערער עליה לצד פסק הדין הסופי. בית המשפט העליון, בבואו לבחון את ההבחנה בין פסק דין חלקי לבין החלטת ביניים, התמקד בסעד המבוקש על ידי הצדדים. מאחר שההחלטה מדצמבר לא העניקה אף אחד מהסעדים המבוקשים והיוותה רק צעד ביניים לקראת פסק הדין הסופי, היא סווגה כהחלטת ביניים. לפיכך, הערעור על פסק הדין הסופי הקיף גם את ההחלטה הקודמת. עוד קבע בית המשפט כי הסעד ההצהרתי המבוקש במקרה זה אינו תביעה העומדת בפני עצמה אלא אמצעי להשגת סעדים אחרים. לפיכך, פסק הדין מדצמבר, שהגדיר רק את זכויות הצדדים, לא יכול היה לעמוד בפני עצמו כפסק דין חלקי. כתוצאה מכך התקבל הערעור על פסק הדין הסופי, ובקשתו של שחר לדחותו נדחתה.