ת"א 56992-02-13

תקציר

פסק הדין הוא בתביעה אזרחית סביב חלקת קרקע הרשומה בבעלות רשות הפיתוח במסגרת הליך פשרה. התובעים, שהם תושביה הנוכחיים של הקרקע, טוענים לבעלות חלקית בקרקע על בסיס החזקה והגבולות ההיסטוריים. שטח הקרקע שבמחלוקת הוא כ-1,819 מ"ר. בית המשפט מכיר בהודאת הרשות בטעות ברישום המקרקעין, אך אינו מוצא חוסר אמינות בעמדת הרשות. בית המשפט דוחה גם את טענות התובעים לחזקה בהתבסס על היעדר ראיות שהוצגו. התובעים לא הציגו מסמכים כלשהם המעידים על רכישת הקרקע או חלק ממנה, והמסמכים ההיסטוריים שהוצגו, כגון היתרי בנייה ותשלומי מיסים, אינם מספיקים כדי לתמוך בטענתם. בית המשפט מוצא כי עדויות עדי התובעים אינן מתיישבות ואינן עולות בקנה אחד עם התחום המבוקש, וגם חקירת המומחה לא תמכה בטענות התובעים. בנוסף, בית המשפט מדגיש כי התובעים לא התגוררו בקרקע בין השנים 1948-1980 ולא עיבדו את הקרקע בתקופה זו. העדויות והראיות שהוצגו לא הספיקו להוכחת טענת החזקה של התובעים, וגבולותיה של החלקה הנתבעת היסטורית שונים מהחלקה הסופית שנקבעה בהליך הפשרה. לפיכך, בית המשפט קובע כי התובעים לא הצליחו להוכיח את טענותיהם בדבר הבעלות בחלק שבמחלוקת במקרקעין. לפיכך, היא מורה כי רק החלק עליו ויתרה הרשות, יחד עם כביש, יירשם על שם רשות הפיתוח, ואילו יתרת הקרקע תירשם בבעלות התובעים. כל צד אחראי להוצאות המשפטיות שלו.