ע"פ 29/79

תקציר

הערעור עוסק במקרה בו הורשע המערער ברצח על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. המערער, המתמודד עם חיי נישואין מתדרדרים וקשיים כלכליים, ירה לכאורה בגיסו לאחר שורה של אירועים מלחיצים. ביום 20.2.1978 ירה המערער, חמוש בתת-מקלע עוזי, למוות במנוח במשרדו. המערער טען שפעל ברגע של דחף וטען כי היריות לא נועדו להרוג. למרות טענות אלה, קבע בית המשפט המחוזי כי המערער פעל מתוך כוונה תחילה. בעוד ההגנה טענה נגד סיבת המוות בשל היעדר נתיחה שלאחר המוות, בית המשפט הסתמך על ראיות משמעותיות המצביעות על כך שהירי היה קטלני. גם טענת ההגנה בדבר "דחף בלתי ניתן לכיבוש" נדחתה. פסק הדין התווה שלושה יסודות של רצח בכוונה תחילה: הכנה, החלטה להרוג והיעדר התגרות מיידית. מחומר הראיות עולה כי המערער התכונן להשתמש בנשק באמצעות העמסתו ב-25 כדורים, דבר שהיה גבוה מהרגיל. בית המשפט לא מצא סימני התגרות מצד המנוח שיש בהם כדי להצדיק אלימות כזו. טענותיו של המערער בדבר הפרעה נפשית הופרכו על ידי עדות מומחה לפיה לא הייתה מחלת נפש. טענתו המשפטית של הסנגור בדבר היעדר כוונה מספקת להרוג נדחתה. הערעור נדחה, וההרשעה וגזר הדין של בית המשפט המחוזי אושרו, כאשר כל השופטים הסכימו להחלטה.