ת"א 18365-02-13

תקציר

הנתבע, מר נתן נתנזון (המכונה גם נוס או המבקש), הגיש בקשה לדחיית התביעה נגדו בנימוק שהיא אסורה על פי חוק. התביעה הוגשה על ידי התובעים (המשיבים) ביום 11.2.2013, ועניינה אי פירעון הלוואות שנתנו לכאורה המשיבות למבקש בין מרץ 2002 לסוף שנת 2003. המבקשת מכחישה שקיבלה הלוואות כלשהן מהמשיבות וטוענת כי עילת התביעה קמה בשנת 2003, עת ביקשו המשיבות פירעון לראשונה. המשיבים, לעומת זאת, טוענים, כי עילת התביעה קמה בשנת 2006, עת הכחיש המבקש לראשונה את התחייבותו לפרוע את ההלוואות. השאלה המרכזית הניצבת בפני בית המשפט היא מתי היו המשיבים מודעים, או היו צריכים להיות מודעים, לעובדות המקימות את עילת התביעה. המשיבים טוענים כי רק בחודש פברואר 2006 הבינו כי אין בכוונת המבקש לפרוע את ההלוואות, ואילו המבקש טוען כי היה על המשיבים לדעת זאת הרבה קודם לכן, בשנת 2003, עת לא עמד בהחזר. השופט ברק קבע כי עילת התביעה קמה כאשר מתבססות העובדות המזכות את הנושה לדרוש פירעון. על יסוד דברים אלה, מוצא בית המשפט כי יש צורך בבירור עובדתי כדי לקבוע מתי ידעו או היו צריכות לדעת על סירובו הנטען של המבקש לפרוע. בית המשפט דן גם בטענת המבקשת כי שיהוי הגשת תביעתן על ידי המשיבות מהווה שימוש פסול בזכות התביעה שלהן ופוגע בציפייה הלגיטימית של המבקשת שלא להיתבע. בית המשפט מציין כי השיהוי לבדו אינו מעיד על ויתור על זכות התביעה וכי המבקש לא הביא ראיות מספיקות לחוסר תום לב מצד המשיבות או להחמרה במצבו כתוצאה משיהוי. לפיכך, טענת השיהוי נכשלת. לסיכום, בית המשפט קובע כי לא ניתן לדחות את התביעה בשלב זה ויש לעבור לדיון מלא, בו יתבררו תקופת ההתיישנות לגופה של התביעה. בקשת הדחייה נדחית, והמבקש חויב בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪, שייקבעו בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי.