תמ"ש 5196-07-21

תקציר

פסק הדין דן במושג שיתוף ספציפי במשפט הישראלי, הנוגע למקרים בהם רכושם של בני זוג רשום על שם אחד מבני הזוג בלבד. הפסיקה מכירה בכך ששותפות יכולה להתקיים בנכס מסוים, הקבוע בדין הכללי. נטל ההוכחה מוטל על השותף שאינו הבעלים על פי הרישום, ועליו להביא ראיות לנסיבות המרמזות על מאמץ רכישה משותף. השיקולים לקביעת שיתוף ספציפי נחלקים לשתי קטגוריות: אלה הקשורות לרכוש ואלה הקשורות לבני הזוג. הראשון כולל את מקור המימון לנכס, עיתוי רכישתו ביחס לנישואין והשקעות שביצע בן הזוג שאינו רשום, ואילו האחרון בוחן את משך הנישואין, אופי הקשר וההתנהלות הכלכלית של בני הזוג. במקרה זה, בית המשפט קבע כי התובע לא הביא ראיות מספיקות להוכחת שיתוף ספציפי. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי ניסיונה של התובעת לתבוע את מלוא הסכום שהושקע בשיפוץ היה בלתי צודק וניסיון להונות את ילדי המנוח. השופטת הסכימה עם טענת הנתבע כי המנוח כבר החזיר את החשבון המשותף ואף חרג מהסכום הנתבע על ידי התובע. לפיכך, התביעה לשיתוף ספציפי נדחתה, והתובע חויב לשאת בהוצאות הנתבעת, שהסתכמו ב-125,000 ₪. פסק הדין גם התיר את פרסום פסק הדין ללא פרטים מזהים של הצדדים המעורבים וסגר את התיק.