ת"א 4820-04-14

תקציר

התובעים תבעו את הנתבע בגין פטירת בן משפחתם שנפטר מסרטן ריאות מספר שנים לאחר שעבד במפעל הנתבעת. התובעים טענו כי עבודתו של המנוח במפעל גרמה למחלתו ולמותו בסופו של דבר. עם זאת, השופט פסק לטובת הנתבע וקבע כי התובעים לא הצליחו להוכיח קשר סיבתי בין עבודתו של המנוח במפעל לבין מחלת הסרטן שלו. נדונו שלושת מרכיביה של עוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות, הפרת חובת זהירות וקשר סיבתי, כאשר האחרון הוא סלע המחלוקת. השופטת פירטה את תנאי העבודה במפעל ומצאה כי התובעים הצליחו להוכיח כי המנוח נחשף באופן קבוע לאבקת מתכת במהלך עבודתו. עם זאת, התובעים לא הצליחו להוכיח כי ריכוז אבקת המתכת באוויר היה מסוכן לעובדים. השופט מתח ביקורת על התרשלותה של הנתבעת בביצוע בדיקות למדידת ריכוזי מתכות באוויר במשך 15 שנה וקבע כי הפרת חובה זו תרמה לקושי של התובעים להוכיח את היקף חשיפתו של המנוח. באשר לקשר הסיבתי, השופטת הכירה במורכבות שבהוכחת קשר עובדתי ספציפי במקרים של חשיפה לחומרים. המומחה מטעם התובעים, פרופ' קרמר, סבר כי עבודתו של המנוח במפעל גרמה לסרטן הריאות שלו, ואילו המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר מלצר, טען אחרת, תוך שהוא מציין את קצב הגדילה האיטי של סוג הסרטן המסוים שהיה למנוח ואת פרק הזמן הקצר בין תחילת הסימפטומים שלו לבין האבחנה. השופט העדיף את חוות דעתו של ד"ר מלצר, וציין כי לא סביר שהתפתחות הסרטן התרחשה בתוך הזמן הקצר שהמנוח עבד במפעל. יתר על כן, השופט מצא טענות לא משכנעות של התובעים בדבר מוטציה המאיצה את קצב גדילת הגידול והימצאותם של תאי קשקש בעלי קצב גדילה גבוה יותר. בסופו של דבר, השופטת הגיעה למסקנה כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם בנוגע לקשר סיבתי עובדתי ולכן דחתה את התביעה, מבלי להתייחס לסוגיית הנזק. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.