ע"ז 71624-11-17

תקציר

עקרון העל בדיני הירושה הוא כיבוד רצונו של המנוח. נטל ההוכחה מוטל על האדם המערער על תוקפה של הצוואה. במקרה זה, המתנגדים לא הצליחו להביא ראיות מספיקות לכך שהמצווה נעדר את היכולת הנפשית לערוך צוואה או הושפע שלא כדין. חוות הדעת של המומחה אישרה את כשירותו הקוגניטיבית של המצווה. מבחני התלות והעצמאות, כמו גם מבחן יחסיו של המצווה עם הזולת, העדיפו את תוקפה של הצוואה. נסיבות עשיית הצוואה הצביעו על כך שהמצווה יזם והבין את תוכן הצוואה וחתם עליה מרצונו החופשי. גם טענות המבקשים בדבר זיוף והשפעה בלתי הוגנת נדחו בשל חוסר ראיות. באשר לתוכן הצוואה הדגישה השופטת כי אדם יכול לחלק את עזבונו כראות עיניו. הוראות הצוואה, לרבות נישול המתנגדים והאיסור על ישיבה שבעה בבית המצווה, אף כי לכאורה בלתי סבירות, לא הצביעו על השפעה בלתי הוגנת. השופטת הכירה במורכבות היחסים המשפחתיים וכיבדה את רצונה של המצווה, שכן הם נראו כבחירותיה האותנטיות והחופשיות. טענות המתנגדים בדבר איומים וסחטנות רגשית מצד המבקש לא הוכחו והצוואה נמצאה כמשקפת באופן סביר את רצונו של המצווה. לפיכך, ההתנגדות לצוואה נדחתה, והבקשה לצו קיום צוואה התקבלה. יתר על כן, בהתחשב בנסיבות, השופט הורה למתנגדים לשלם למבקש הוצאות בסך 6,000 ₪. ניתן לפרסם את פסק הדין תוך הסרת פרטים מזהים.