ע"נ 24862-04-11

תקציר

פסק הדין דן במחלוקת בין מערער ששירת בצה"ל לבין המשיב, צה"ל, בנוגע להכרה במוגבלותו של המערער ובעיבתה. המערער טען כי מצבו הרפואי הידרדר עקב שירותו הצבאי, ואילו המשיב טען כי מצבו של המערער רק החמיר בעקבות השירות. הוועדה העדיפה את טענות המערער ומצאה כי מצבו אכן החמיר כתוצאה משירותו הצבאי, וייחסה 50% מנכותו לשירות. מסקנה זו הושגה לאחר בחינת הנסיבות שהובילו לניתוח של המערער ולאחריו. הוועדה שקלה גם את ההיבטים המשפטיים, לרבות חוק שירות ביטחון וחוק הנכים, וקבעה כי ניתוחו של המערער והכישלונות שבאו בעקבותיו לא נבעו רק מדחיית שירותו אלא גם הושפעו מתנאי שירותו. כמו כן, הוועדה דנה באחריותה של הרשות המינהלית, תוך שימת דגש על חובת הנאמנות והיעילות, והגיעה למסקנה כי החלטת צה"ל ליזום את דחיית השירות במקרה זה אינה מוצדקת. בנוסף, הוועדה הפנתה לפסיקה מבוססת, המאשרת כי טיפול רפואי שניתן במהלך השירות הצבאי, לרבות מתן טיפול לקוי, נחשב לחלק מתנאי השירות. משכך, קיבלה הוועדה את הערר, הכירה במחלתו של המערער ככזו שהוחמרה ב-50% במהלך שירותו הצבאי, והורתה למשיב לשאת בהוצאותיו של המערער.