תפ"ח 17023-11-21

תקציר

הנאשם, אזרח מולדובה, הואשם ברצח קשיש ניצול שואה שהיה תחת חסותה. בשל מצבה הפסיכוטי בזמן ביצוע הפשע, היא נמצאה לא אשמה מחמת אי שפיות. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה כיצד להתמודד עם המקרה שלה, בהתחשב במחלת הנפש שלה ובמעמדה כאזרחית זרה המתגוררת בישראל ללא כל תמיכה משפחתית או כלכלית. על בית המשפט היה לקבוע מהי דרך הפעולה הטובה ביותר בגבולות המשפט הישראלי וזכויותיו החוקתיות של הנאשם. חוות הדעת של הוועדה הפסיכיאטרית ועדותו של הפסיכיאטר המחוזי היו מכריעות בהקשר זה. שניהם הסכימו שאשפוז הוא מיותר ולא מועיל, אך היו חלוקים ביניהם לגבי הפתרון הטוב ביותר. בית המשפט שקל את האפשרויות בכובד ראש, בהתחשב בזכויותיה של הנאשמת, בביטחון הציבור ובצרכיה הנפשיים. ההחלטה שהתקבלה הייתה להוציא צו טיפול רפואי כפוי לתקופה המרבית המותרת בחוק (25 שנה), שיאפשר לה לקבל את הטיפול הנדרש תוך הבטחת יציאתה מישראל – פתרון שיאזן בין האינטרסים המעורבים. עם זאת, צו זה אינו מעכב את יציאתה של הנתבעת ואינו מסמך המסדיר את שהותה בארץ. בית המשפט גם ביקש מרשות ההגירה לגרש את הנאשמת, בהתחשב בכך שפג תוקף הוויזה שלה, והודיע לרשויות מולדובה על המצב והצו. פסק הדין עוכב עד לגירושו של הנאשם כדי להבטיח הליך חלק ולמנוע סיכונים לשלום הציבור בישראל. לבסוף הדגישו השופטים כי החלטתם התקבלה בהקשר הספציפי של מקרה זה ונסיבותיו הייחודיות.