עמ"ש 44293-12-10

תקציר

פסק דין זה עוסק בתביעה שהגיש אב נגד אשתו מכוח חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) לאחר שהאם סירבה לחזור לארצות הברית עם ילדם בעקבות ביקור בישראל. בני הזוג, שניהם אזרחים ישראלים, היגרו לארה"ב בשנת 2004, ובתם נולדה שם בשנת 2009. במרץ 2010 הם ביקרו יחד בישראל ולאחר מכן נפרדו. האם והילד נשארו בישראל, והאב חזר לארה"ב לבדו. האב דרש את החזרת בתו לארצות הברית, ואילו האם טענה כי מקום מגוריה הרגיל של הילדה הוא בישראל, וכי החזרת הילדה תגרום לה נזק. בית המשפט קמא קיבל את טענת האב והורה על החזרתו המיידית של הילד לארצות הברית, מה שהוביל את האם לערער. הערעור התמקד בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בדבר מקום מגוריו הרגיל של הילד, הסכמתו/הסכמתו של האב לאי החזרה והפגיעה הפוטנציאלית בילד עם החזרתו. דעת הרוב, שנכתבה על ידי השופט יונתן אברהם, קבעה כי מקום מגוריו הרגיל של הילד הוא אכן בארצות הברית, וכי האב לא הסכים או קיבל את אי החזרתו של הילד. עם זאת, השופט הסכים להגדיל את הפיקדון הכספי לצרכיו של הילד עם החזרתו ולעכב את צו ההחזרה עד שהאב ייזום תביעת משמורת בבית המשפט בניו ג'רזי. השופט אברהם הדגיש גם את החשיבות בכך שהצדדים ייפתרו את חילוקי הדעות ביניהם מחוץ לכותלי בית המשפט, למען ילדם. השופט דני צרפתי הצטרף לדעת הרוב, והדגיש את האופי החד-צדדי של מעשיה וכוונותיה של האם, שאין בו כדי לגבור על קביעת מקום מגוריו הרגיל של הילד. בחוות הדעת החולקת, שנכתבה על ידי השופט אברהם אברהם, נקבע כי האב קיבל את השארת הילד בישראל, ולכן יש לקבל את הערעור. פסק הדין פסק בסופו של דבר לטובת האב, והורה על החזרת הילד לארצות הברית בתנאים מותאמים.