ד"נ 6/75

תקציר

פסק הדין מתייחס למקרה בו הורשע המשיב בשוד לפי סעיף 288(1) לפקודת חוק העונשין, 1936. עונשו של המשיב היה שנתיים מאסר בגין לקיחת כספים מהמתלונן באלימות. המשיב ערער על ההרשעה וגזר הדין לבית המשפט העליון, שהמיר את עבירת השוד בעבירת תקיפה והמיר את העונש לשנת מאסר. לאחר מכן ביקשה המדינה לקיים דיון נוסף, בטענה כי התנהלותו של המשיב מהווה שוד. בית המשפט העליון, בפסק דינו, הורה כי פסק הדין בערעור יתקבל, והעבירה תישאר תקיפה. בית המשפט קבע כי כאשר מואשמים בשוד, יש לבחון תחילה את השאלה האם הנאשם ביצע מעשה גניבה. לשם כך יש להפנות להגדרת גניבה בסעיף 263(1) לפקודת חוק העונשין. על פי ההגדרה, היעדר טענת זכות בתום לב הוא יסוד בעבירת הגניבה, כלומר הנאשם נטל את החפץ מבלי להאמין בכנות כי עומדת לו הזכות החוקית לעשות כן. אלמנט זה אינו קשור לאופן מימוש הזכות לקחת את החפץ. השימוש באלימות שולל קיומה של כוונה פלילית, ומי שנוטל חפץ מבעליו בתום לב, גם אם השתמש באלימות, אינו יכול להיות אשם בגזל. במקום זאת, יש להרשיע אותם במעשה האלים עצמו – במקרה זה, תקיפה. החלטת בית המשפט נתמכת גם בתקדימים אנגליים, הקובעים כי אדם המשתמש באלימות כדי לקחת דבר מה מבעליו, מתוך אמונה בתום לב שיש לו זכות חוקית לעשות זאת, אינו יכול להיות מורשע בשוד. עקרון תביעת הזכות בתום לב חל, גם אם האלימות שימשה לגביית חוב, בין אם היה אמיתי ובין אם לאו. זאת ועוד, נדחתה הטענה כי עקרון תביעת הזכות בתום לב אינו אמור לחול כאשר הנאשם נוטל כסף תמורת הלוואה, שכן הכסף שנלקח אינו זהה להלוואה, נדחתה. בית המשפט הדגיש כי אמונתו הכנה של הנאשם בזכותו החוקית לקחת את הכסף היא שחשובה, ולא זהות הכסף.