ע"ב 2016/08

תקציר

בית הדין מצא כי יש לו סמכות לדון בתיק, שכן הרכב המדובר אכן נמסר לתובע במסגרת יחסי העבודה שלו. עוד קבע בית המשפט כי הרכב היה שייך לנתבעים, ולא נרכש בכספי התובע, ומשכך נדחתה טענת התובע לבעלות. יתר על כן, השופטת קבעה כי לתובע לא הייתה זכות להמשיך להחזיק ברכב כשעבוד על חובות הנתבעים כלפיו, שכן הנתבעים לא הסכימו לכך, וממילא דרשו במפורש את הרכב בחזרה. טענת ההסכמה נדחתה בשל העובדה שרישומו של הרכב נותר על שם הבת, וכן משום שהתובע לא הביא כל ראיה שתתמוך בטענתו, בעוד הנתבעים הביאו ראיות לכך שהרכב נרכש באמצעות הלוואה. עוד ציינה השופטת כי ממערכת היחסים בין הצדדים – אב ובתו – אין סבירות להסכמה, וכי הימנעותה של הבת מנקיטת פעולה, כמו גם תשלום דמי ביטוח ורישוי, אינם מהווים הסכמה. לבסוף קבע השופט כי זכות השעבוד, גם אם הייתה קיימת, לא תסייע לתובע, שכן היא חלה על החברה - ולא על הבת - ועל התובע יהיה להוכיח תחילה את טענותיו נגד החברה ולאחר מכן להרים את מסך ההתאגדות כדי לחייב את הבת באופן אישי. עוד נקבע בפסק הדין, כי השימוש שלא כדין של התובעת ברכב משמעותו שאין לממש את זכות השעבוד במקרה זה. פסק הדין קבע כי התובע יחזיר את הרכב בתוך שלושה ימים, וקבע לוח זמנים להמשך ההליכים, לרבות תשלום שכר טרחת עורך דין, והגשת כתבי הגנה, תצהירים ותביעות שכנגד.