ענ"א 41477-02-26

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף בעברית, המתבסס אך ורק על הנתונים שסופקו, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים משפטיים: **ניתוח משפטי: ענ"א 41477-02-26 האב נ' המחלקה לשירותים חברתיים** **מבוא:** הליך זה עוסק בערעור שהגיש אב על שתי החלטות של בית משפט לנוער, המאריכות את תוקף צו הנזקקות והוצאת בתו הקטינה (ילידת 2008) מחזקת האם למסגרת חוץ-ביתית. ההחלטות האמורות קבעו את המשך תוקף הצווים עד למתן החלטה אחרת, ודחו בקשות להקדמת דיון או למתן החלטות ביניים. בית המשפט המחוזי (כב' השופט חננאל שרעבי) דחה את הערעור, בקובעו כי ההחלטות קמא הינן החלטות דיוניות הנמצאות בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, ואין מקום להתערב בהן. **עקרונות משפטיים מרכזיים:** 1. **סמכות בית המשפט להאריך צווים לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960:** * סעיף 14 לחוק הנוער קובע במפורש את סמכותו של בית המשפט, לפי בקשת עובד סוציאלי, לשנות החלטה שניתנה לפי החוק, להאריך או לקצר תקופת תוקפה, לבטלה או לתת הוראות להוצאתה לפועל. * החלטה קמא הראשונה, אשר האריכה את תוקף צו הנזקקות וצו ההוצאה ממשמורת "עד מתן החלטה אחרת", הינה יישום ישיר של סמכות זו. * הפסיקה, כפי שעולה מההחלטה (רע"א 4188/22), תומכת בהארכות צווים ארעיות, עד החלטה אחרת או עד לדיון במעמד הצדדים, כפרקטיקה מקובלת במקרים דומים. 2. **התערבות ערכאת ערעור בהחלטות דיוניות:** * הכלל הוא שערכאת הערעור ממעטת להתערב בהחלטות דיוניות, הנמצאות בליבת שיקול דעתו של בית המשפט קמא. * במקרה זה, ההחלטה הראשונה על קביעת מועד דיון רחוק (26.5.26) והארכת הצווים עד אז, וההחלטה השנייה שדחתה בקשה להקדמת הדיון ולמתן החלטות ביניים – שתיהן הוגדרו כבעלות אופי דיוני מובהק. * השופט שרעבי הסתמך על פסיקות עליונות (רע"א 2027/23, בג"ץ 4595/20) כדי לבסס את אי-ההתערבות, וקבע כי לא התקיימו נסיבות חריגות המחייבות התערבות. 3. **שיקול דעת בית המשפט קמא בקביעת מועדי דיון:** * בית המשפט קמא, לאחר שקיבל את התיק מנשיאת בתי המשפט לנוער, קבע מועד דיון בהתאם ליומנו. * ההחלטה לא ראתה דחיפות מיוחדת לקיום דיון מוקדם, במיוחד לאור העובדה שהקטינה מטופלת היטב, מפיקה תועלת מהמסגרת הטיפולית, ומעוניינת להישאר בה עד סוף שנת הלימודים. * החלטות מסוג זה, הנוגעות לניהול יומן בית המשפט וסדרי הדין, נתונות באופן מובהק לשיקול דעת הערכאה הדיונית. 4. **מתן משקל לדעת הקטינה (זכויות הילד):** * ההחלטה מתייחסת למעלה מן הנדרש לעמדת הקטינה, בת 17.5 שנים, אשר הביעה את רצונה להישאר בפנימייה. * מוזכרת עמדת האפוטרופא לדין, לפיה יש ליתן משקל מכריע לדעת הקטינה, הן לאור גילה ובגרותה, והן בהתאם לפסיקה ולאמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד. * השופט שרעבי מדגיש כי לעמדתה של הקטינה "קיים משקל רב", דבר המהווה אימוץ של עקרון ההקשבה לילד ובחינת טובתו בהתאם להעדפותיו. 5. **בחינת בקשות ביניים:** * האב ביקש להקדמת הדיון ולמתן החלטות ביניים בבקשותיו. * בית המשפט קמא קבע כי הכרעה בבקשות הביניים הללו דורשת קיום דיון, ולכן הן יידונו במסגרת הדיון שנקבע. * גם קביעה זו נחשבת להחלטה דיונית, אשר אין זה תפקידה של ערכאת הערעור להתערב בה, בהיעדר נסיבות חריגות. 6. **ההתנגדות למינוי אפוטרופוס לדין ולטענות נגד המחלקה לשירותים חברתיים:** * האב העלה טענות נגד המחלקה לשירותים חברתיים ונגד מינוי האפוטרופוס לדין. * ההחלטות נשוא הערעור אינן מתייחסות ישירות לטענות אלו, אלא מתמקדות בשאלת הארכת הצווים ומועד הדיון. * עם זאת, עצם קבלת עמדת האפוטרופא לדין (סעיף 7), התומכת בהארכת הצווים ובהקשבה לרצון הקטינה, מצביעה על כך שההליך מתנהל תוך מתן ביטוי לכלל הגורמים הרלוונטיים, לרבות הגורם המייצג את הקטינה. **חידושים משפטיים (התייחסות):** * **מעמד דעת הקטינה:** בעוד שהאמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד מקובלת כחלק מהדין הישראלי, ההדגשה בהחלטה לגבי "משקל מכריע" לדעת הקטינה, בת ה-17.5, מדגישה את ההתפתחות בפסיקה לכיוון מתן תוקף משמעותי יותר להעדפות הילד המתבגר, במיוחד כאשר הדבר נוגע לטובתו ולבחירותיו הנוגעות למסגרת הטיפולית שלו. * **איזון בין הצורך בטיפול יציב לבין זכות האב להליך הוגן:** ההחלטה מבטאת איזון מסוים. מחד, היא מאריכה את הצווים הקיימים כדי להבטיח את המשך הטיפול היציב והמיטבי עבור הקטינה, כפי שהוערך על ידי גורמי הטיפול והאפוטרופוס לדין. מאידך, היא אינה מבטלת את זכות האב להעלות את טענותיו, אלא קובעת כי אלו יידונו בדיון שנקבע, תוך שמירה על סדרי הדין. **סיכום:** בית המשפט המחוזי אישר את החלטות בית משפט הנוער, בהתבסס על כך שההחלטות נשוא הערעור הן החלטות דיוניות הנמצאות בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. לא נמצאה הצדקה להתערבות בשיקול דעת זה, לאור העובדה שהקטינה נמצאת במסגרת מיטיבה, דעתה נלקחה בחשבון, וההליכים מתנהלים לפי סדרי הדין המקובלים. ההחלטה מדגישה את סמכות בית המשפט להאריך צווים להגנת קטינים ואת המגבלות על ערכאת ערעור בהתערבות בהחלטות פרוצדורליות.