ד"נ 15/79

תקציר

בית המשפט העליון הכריע בשאלה האם לוועדת העררים, מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957, ולבית המשפט העליון בערעור על החלטות הוועדה, יש סמכות לפסוק הטבות ריבית והפרשי הצמדה מכוח חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961. בית המשפט קבע, בדעת רוב, כי אין סמכות כזו הנתונה לרשות המוסמכת, לוועדת הערר או לבית המשפט העליון בערעור. על פי פרשנותם המילולית של החוקים, הרשות המוסמכת אינה "רשות שיפוטית" משום שאינה פוסקת בסכסוך אלא מייצגת את השלטון. עם זאת, מאחר שהיא קובעת את הזכות לגמול ואת הסכום שישולם לבעל הדין, היא נופלת תחת ההגדרה של "רשות שיפוטית". כך, לרשות המוסמכת, לוועדת הערר ולבית המשפט העליון יש סמכות לקבוע עניין והצמדה על פי החוק. עוד טען הרוב כי אין לשלול את תשלומי הריבית והצמדה משיקולים פיסקליים, וכי יש להביא את העניין לידיעת הכנסת להכרעה סופית. בתוך כך, הציע בית המשפט לדון בבקשת העותרת לתשלומי ריבית והצמדה מבלי להחזיר את החוק לרשות המוסמכת. לבסוף, הורה בית המשפט למשיבה לשלם לעותרת הפרשי הצמדה וריבית עבור התקופה שמיום 18.7.1969 ועד ליום 19.3.1978, בצירוף הוצאות בסך 3,000 ₪. שתי דעות מיעוט חלקו על פרשנות הרוב לחוקים וטענו כי לרשות המוסמכת, לוועדת הערר ולבית המשפט העליון אין סמכות לפסוק הפרשי ריבית והצמדה. על פי אחת מדעת המיעוט, חוק פסיקת ריבית והצמדה צריך לחול רק כאשר הנתבע אינו עומד בהתחייבות כספית, מה שאין כן כאן, שכן אחריות המדינה כלפי הנכה נוצרת רק לאחר קביעת דרגת הנכות.