ה"פ 29544-03-17

תקציר

בית המשפט דחה את בקשת העירייה לסעד זמני נגד הפעלת מתקן האכלה, שגרם לכאורה למפגע סביבתי בדמות ריחות וזיהום מים. ראשית, בית המשפט מצא כי העירייה לא הצליחה לבסס עילת תביעה, שכן החוקים החלים לא מקנים לעירייה זכות תביעה. שנית, הראיות שהציגה העירייה, שהסתמכו על חוות דעת מומחה של ד"ר קולטון ועל הליך משמעתי נגד בעלי המגרשים, לא הספיקו כדי להוכיח, ולו לכאורה, קיומו של מטרד ריח או זיהום מים. למרות שד"ר קולטון העידה כי היה מטרד ריח שמקורו במתקן ההזנה, חוות דעתה התבססה על חוש הריח הסובייקטיבי שלה ולא עמדה בנוהלי המשרד להגנת הסביבה. יתר על כן, העירייה לא הציגה תלונות כלשהן של תושבים מקומיים או תצהירים התומכים בסבלם הנטען של תושבי המקום. באשר לזיהום מים, הראיות שהוצגו היו מינימליות, והתייחסו רק לסיכון הפוטנציאלי לזיהום ללא כל הוכחה ממשית. עוד ציין בית המשפט כי הסעד המבוקש ישנה את המצב הקיים, אשר אינו מומלץ בבקשות לסעד זמני. בנוסף, העירייה לא הוכיחה כל נזק לעצמה, וגם הנזק הנטען לתושבים לא הוכח. בית המשפט הדגיש כי היעדר רישיון עסק והיתר בנייה למגרש ההזנה אינו מצדיק מתן סעד זמני במקרה זה. לבסוף, העירייה לא הצליחה להצדיק את צירופה של המועצה המקומית כמשיבה, ולא הוציאה כל סיבה מוצדקת להכללתה בהליך. נוכח אי עמידתה של העירייה בקריטריונים לסעד זמני, נדחתה הבקשה, והעירייה חויבה בהוצאות המשיבים.