ע"פ 419/68

תקציר

במרכזה של הפרשה נהג אוטובוס, המשיב, שהואשם בהריגה לפי סעיף 212 לפקודת חוק העונשין, 1936, בגין אירוע שהביא למותם של שני אנשים. האירוע התרחש כאשר המשיב עקף רכב שנסע לפניו אך התנגש ברכב מתקרב, עקב ראות מוגבלת שנגרמה על ידי גבעה. בית המשפט המחוזי זיכה את המשיב, בנימוק של היעדר הוכחת פזיזות. עם זאת, בית המשפט העליון הפך את ההחלטה ומצא אותו אשם הן ברשלנות חמורה והן בפזיזות. פסק הדין קבע את ההבחנה בין רשלנות לפזיזות מבחינת האחריות הפלילית. פזיזות, בהיותה אמת מידה סובייקטיבית, מחייבת את בית המשפט לברר את התהליך הנפשי שעמד מאחורי המעשה, שבמקרה זה היה מודעותו של הנאשם לסכנה הפוטנציאלית. בית המשפט הסתמך על ראיות חיצוניות, על נסיבות האירוע ועל מעמדו של המשיב כנהג רכב ציבורי כדי להגיע למסקנה כי פעל בפזיזות. כמו כן, הובהר בהחלטה כי חומרת הרשלנות קובעת את החבות, בעוד שמידת החריגה מהנורמה נשקלת בעת גזר הדין או חלוקת הנזק. משכך, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, הרשיע את המשיב בהפרת סעיף 212 והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך מתן גזר הדין.