ע"א 36041-11-10

תקציר

הערעור, שהוגש על ידי המערערת, מערער על פסק דין של בית המשפט המחוזי שביטל הסכם הלוואה בין הצדדים ורכיב המשכון שלו, לאחר שמצא כי המערערת לא מילאה את חובת הגילוי שלה כלפי המשיב. המשיבה משכנה את דירתה כדי להבטיח הלוואה לבנה, יחזקאל. בית משפט קמא קבע, כי המערערת לא גילתה למשיב כראוי את פרטי הסכם ההלוואה, את תנאי הפירעון ואת משמעות אי פירעון ההלוואה עבור המשיב על ידי יחזקאל. ערכאת הערעור הסכימה עם ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, ובחרה שלא להתערב מאחר שבית משפט קמא שמע את העדויות ויצר רושם בלתי אמצעי על מהימנות העדים. פסק הדין לא מנע מתן הלוואות לקשישים או משכילים פחות, אלא התמקד בנסיבות הספציפיות של המקרה. גם טענות המערער בדבר הערכתו הפסיכיאטרית של המשיב וייצוגו המשפטי נדחו, שכן בית המשפט מצא כי הן אינן מספיקות בנסיבות העניין. יתר על כן, בית המשפט מצא כי המערערת לא ערכה בדיקה מספקת כדי לוודא את יכולתו של יחזקאל לפרוע את ההלוואה או את המטרה שלשמה נלקחה ההלוואה. סיכומו של דבר, אישר בית המשפט לערעורים את החלטת בית משפט קמא, ביטל את הסכם ההלוואה והורה למערערת להשיב את הסכומים ששולמו למינהל מקרקעי ישראל לטובת המשיב. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענת המערערת כי על המשיב להשיב תשלומים אלה, שכן הם מהווים חוב אישי. בנוסף, הורה בית המשפט על ביטול שעבוד שרשם המערער בחברה משכנת, בכפוף לפירעון הסכום האמור על ידי המשיב. ערעורו הנגדי של המשיב בעניין ההוצאות נדחה, והמשיב חויב בתשלום שכר טרחת עורך דינו של המערער.