בג"צ 2624/97

תקציר

במקרה הנוגע למינויו של רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה, פנו כמה עותרים לבג"ץ בבקשה לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה לחקירת הפרשה. בית המשפט העליון דן בעתירות במשותף ובסופו של דבר דחה אותן. בית המשפט הכיר בכך שלממשלה יש את הסמכות, אך לא את החובה, להקים ועדת חקירה, והדגיש את אופי שיקול הדעת של סמכות זו. היא הכירה בכך שיש להפעיל סמכויות מינהליות בגבולות החוק והן כפופות לביקורת שיפוטית, אך ביקורת זו מוגבלת וחלה רק במקרים נדירים וחריגים. בית המשפט לא מצא סיבה משכנעת לחייב הקמת ועדה במקרה זה, שכן החקירה המשטרתית הנרחבת וההערכות המשפטיות שבאו בעקבותיה נמצאו מספיקות בנוגע להליכים פליליים. בעוד העותרים טענו כי שאלות אינטרס ציבורי בלתי פתורות מצדיקות חקירה נוספת, הדגיש בית המשפט את שיקול הדעת הרחב של הממשלה בעניינים אלה, הכולל בחירה שלא להמשיך לחקור כאשר סוגיות ציבוריות מרובות מתחרות על תשומת לב. בית המשפט ציין גם מחדלים פרוצדורליים של העותרים, שלא המתינו זמן סביר לתגובה מנהלית בטרם הגישו את עתירותיהם. בעקבות זאת אישר בית המשפט העליון את החלטת הממשלה והדגיש כי סירובה להקים ועדה אינו מהווה פגם המצדיק התערבות שיפוטית. העותרים חויבו לשאת בהוצאות המשפט, תוך הדגשת החשיבות של מיצוי הסעדים המנהליים בטרם יפנו להתערבות בית המשפט.