ב"ל 11333-11-20

תקציר

התובעת, אחות בית חולים מזה 24 שנים, ביקשה להכיר במומים רפואיים בצוואר ובגבה כפגיעות עבודה על פי תיאוריית המיקרוטראומה. כדי לבסס זאת, היה עליה להוכיח תנועות חוזרות המשפיעות על אזור גוף מוגדר לאורך פרק זמן משמעותי. בעוד התובעת תיארה תנועות יומיומיות שונות הכוללות הרמה, כיפוף ורחיצת מטופלים, הן לא היו זהות או דומות מספיק במהותן, וגם לא בתדירות מספקת, כדי לעמוד בדרישות. התנאים של כל מטופל היו מגוונים, מה שאומר שגם התנועות שביצע התובע היו מגוונות. למרות שהתובעת אכן עבדה כאחות במשך תקופה ארוכה, משך הזמן לבדו אינו מספיק. לפיכך, התביעה נדחתה. החלטה זו התקבלה על סמך הנסיבות והעובדות הספציפיות שהוצגו, ובית המשפט הדגיש כי יש לבחון כל מקרה של מיקרוטראומה לגופו. התובע הזכיר גם מחלת מקצוע אך לא התייחס לפגם מוכר ספציפי, כך שהיבט זה לא נלקח בחשבון מעבר לכך. פסק הדין דחה את התביעה, אך כמקובל בתיקי ביטוח לאומי, לא פסק הוצאות.