ע"א 10564/05

תקציר

בערעור שבפני בית המשפט מתמקד פסק הדין במחלוקת על שיעור הריבית בגין עסקת מקרקעין שנפתרה תחילה באמצעות בוררות, בה קבע הבורר ריבית של 12% על חוב שנועד המשיב לפרוע למערערת. בית המשפט המחוזי בירושלים הוציא בעבר "פסק דין חלוט" המאשר את פסק הבורר, שכלל ריבית זו. שנים לאחר מכן, המשיבה, לאחר שלא פרעה את מלוא החוב, ביקשה את התערבותו של בית המשפט לשינוי פסק הדין, ובפרט התנגדה לחוב התופח תחת מה שהיה אז אחוז ריבית מיושן. בית המשפט המחוזי ביטל חלקית את פסק הדין הראשוני, והחלף את ריבית הבורר בשיעור של 12% בריבית הליבור בתוספת אחוז אחד, והצדיק שינוי זה באינפלציה הניכרת של החוב, הנחשבת בלתי צודקת בנסיבות הכלכליות הנוכחיות. עם זאת, בית המשפט העליון ביטל החלטה זו, והדגיש כי פסק הדין נעדר הצדקה להעלות את סוגיית הריבית באופן עצמאי ללא יוזמת המשיב. בית המשפט הדגיש את חשיבות הדבקות בהחלטת הבורר המקורית, ציין כי התנאים הכלכליים הצדיקו את שיעור הבורר של 12% באותה עת, ומתח ביקורת על התמהמהות המשיב בטיפול בחוב, וקבע כי שינויים בדין לא צריכים להיטיב עם צד שהתרשל בהתחייבויותיו. בית המשפט חיזק את סופיות פסקי הדין, במיוחד כאשר מערערים עליהם תקנות חדשות, אלא אם כן מתעוררים חריגים כמו הונאה או ראיות שהתגלו לאחרונה. משכך, התקבל הערעור, תוך חזרה לתנאי הבורר המקורי ודחיית תביעת המשיב, תוך חיוב המשיב בהוצאות המשפט בגין שני פסקי הדין.