בש"פ 4061/90

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון התייחס לערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לשחרר את המשיב בערבות עד להכרעה בעניינו. המשיב הואשם בשלוש עבירות: ניסיון שוד של זוג קשישים יחד עם שותף, נשיאת נשק שלא כדין ופריצה בכוונה לגנוב. התביעה ביקשה את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים, אך נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בטענה שהראיות אינן מוצקות דיין. השאלה שעמדה על הפרק הייתה האם קיימות ראיות לכאורה התומכות בהאשמות, ובפרט האם דברי המשיב לחוקרים בהם הביע נכונות להודות תמורת הסדר טיעון יכולים להיחשב כראיה תומכת. בית המשפט העליון קבע כי אכן ניתן לראות באמירות אלה "ראשית ראיות", המצביעות על מעורבותו של המשיב בעבירות. ההיגיון מאחורי החלטה זו הוא שאדם חף מפשע לא צפוי להציע הודאה תמורת הקלות. הנה כי כן, תוכן דברי המשיב, בשילוב הנסיבות, היוו ראיות מספיקות כדי לסייע לטענת התביעה. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי מהימנותן ומשקלן של אמירות אלה ייקבעו במהלך המשפט. משכך, קיבל בית המשפט העליון את ערעור התביעה, ביטל את צו השחרור של בית המשפט המחוזי וקבע כי יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים. החלטה זו התקבלה בהתחשב בחומרת העבירות ובעברו הפלילי הקודם של המשיב.