ע"פ 6721/01

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון התייחס לערעורו של המערער, אשר ביקש פיצוי בגין הוצאות משפט ופיצויים בגין מעצרו לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, לאחר שהוחזק במשך 269 ימים. תביעתו של המערער נדחתה תחילה על ידי בית המשפט המחוזי, ובעקבות זאת הוגש ערעור. בית המשפט העליון עמד על האיזון העדין שבסעיף 80(א) בין זכויות הנאשם (חירות, פרטיות, כבוד) לבין האינטרס הציבורי בהעמדה לדין של עבריינים מבלי להרתיע מהעמדה לדין. בית המשפט קבע כי הפיצוי מותנה בכך ש"אין בסיס לאשמה" או בקיומן של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", הנקבעות לפי שיקול דעתו של בית המשפט. בחינת התשתית הראייתית טרם הגשת כתב האישום נדרשת כדי לקבוע אם היה בסיס להאשמה. במקרה זה התגלו במהלך המשפט סתירות בנוגע לעדותו של עד התביעה העיקרי. עם זאת, סתירות אלה לא הצביעו על רשלנות משטרתית, שכן הן צצו רק במהלך המשפט. עורכי דינו של המערער הסכימו תחילה למעצרו, דבר שמשמעותו קבלת ראיות לכאורה. עם זאת, השופט י' טירקל ציין את משך המעצר הממושך ואת זיכויו המלא של המערער לאחר מכן כגורמים משמעותיים. למרות זאת, אמירותיו המטעות של המערער עצמו במהלך החקירה נתפסו כמחזקות את התיק נגדו. משכך, אף שהמערער לא פוצה במלואו, החליט בית המשפט לפסוק לו פיצוי חלקי והוצאות, בסך 15% מהמקסימום המותר על פי התקנות הרלוונטיות, תוך הכרה הן בתקופת המעצר הממושכת והן בזיכוי המלא לטובתו.