ע"מ 49540-12-14

תקציר

שתי חברות, טלרן וטלרן אילת, סיפקו כוח אדם לעבודות ניקיון ואחזקה בבתי מלון. בשנים הרלוונטיות לערעור הם העסיקו עובדים מאריתריאה ומסודאן שהחזיקו בהיתרים זמניים. החברות ערערו על החלטת המשיבה לדחות את דיווחיהן ולחייב אותם בהיטל של 20% על שכרם של עובדים אלה, וכן על הסירוב להעניק לעובדים נקודות זיכוי מסוימות. המערערים טענו כי הסכם שומה שנחתם עם המשיב בשנת 2009 החזיר את ההיטל ששילמה טלרן, ועל כן המשיב היה מנוע מלחייבם. עוד טענו כי העובדים עונים על הגדרת "תושב ישראל" וזכאים לנקודות הזיכוי הנלוות. לחילופין, יש לראות בעובדים "תושבי חוץ זכאים" ולהעניק להם את נקודות הזיכוי הרלוונטיות. המשיבה טענה מנגד כי הסכם השומה אינו ישים במקרה דנן, וכי העובדים אינם זכאים להיות תושבי ישראל או תושבי חוץ זכאים. בית המשפט פסק לטובת המשיב בסוגיה הראשונה, בקובעו כי הסכם השומה אינו חל על העסקת עובדים בעלי היתרים מהסוג המוחזק בידי עובדי המערערים, וכי כל שנת מס עומדת בפני עצמה ואינה כפופה להסכמים משנים קודמות. באשר להיטל, הסכים בית המשפט עם המשיב כי העובדים אינם זכאים להיות "תושבי ישראל" אלא נחשבים ל"עובדים זרים" כהגדרתם בחוקים הרלוונטיים. בית המשפט דחה גם את טענות המערערים כי מטרת ההיטל לא הייתה להסדיר את שהותם או העסקתם של העובדים, וכי אין להטיל את ההיטל. בסוגיית נקודות הזיכוי פסק בית המשפט לטובת המערערים. נמצא כי העובדים שוהים בישראל כדין ולהם זכות יסוד לעבוד, גם אם ברישיון שלהם לא צוין זאת במפורש. בית המשפט קבע כי החלטת הממשלה שלא לאכוף את האיסור על העסקת תושבים מאריתריאה וסודאן היוותה אישור קבוצתי זמני להעסקתם, ולפיכך, לצורך חישוב נקודות הזיכוי, השהייה וההעסקה של העובדים נחשבו כחוקיות. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, וערעורי המערערים על ההיטל נדחו בעוד ערעוריהם בעניין נקודות הזיכוי התקבלו.