עע"מ 49/12

תקציר

ליבו של פסק הדין נסוב סביב פרשנותה של הוראת מעבר בסעיף 10.2(2) לתכנית המתאר המחוזית. סעיף זה קובע כי כל תכנית מתאר מקומית או תכנית מפורטת שאושרה לפני מועד תחילתה של תכנית מתאר מחוזית תעמוד בתוקפה, למעט תכנית שבוטלה בתמ"א/3. המערער, יצחקי, פירש הוראה זו באופן מרחיב כך שתכלול כל תכנית מפורטת המיישמת את תכנית המתאר המקומית, גם אם אושרה לאחר תחילתה של תכנית המתאר המחוזית. אולם דעת הרוב, השופט נ' סולברג, השופט א' גרוניס והשופט ח' מלצר, חלקו על כך. הם פירשו את ההוראה כפשוטה, וציינו כי היא מתייחסת באופן ספציפי לתכניות שאושרו לפני תחילתה של תכנית המתאר המחוזית. כמו כן, הם הדגישו כי אין לראות בתכנית מפורטת ובתכנית מתאר מקומית גוף אחד, שכן מערכת היחסים ביניהן אינה פשוטה. תכניות מפורטות יכולות לחרוג מתחום תכניות מתאר מקומיות, ובמקרה זה עלולות לסתור את תכנית המתאר המחוזית ואת תמ"א 35. מתוך כבוד לכוונותיהן של רשויות התכנון העומדות מאחורי תכניות אלה, הגיע בית המשפט למסקנה כי תכניות חדשות צריכות לעמוד בתנאים שנקבעו בתכניות ברמה גבוהה יותר. לפיכך, מאחר שהתכנית המפורטת סותרת את תכנית המתאר המחוזית, לא ניתן היה לאשר אותה. פסק הדין התייחס גם לדגש של המשנה והמשפט העברי על שמירה על שטחים פתוחים, תוך התאמתו לדיני התכנון המודרניים. לבסוף, קבע בית המשפט כי שגה בית המשפט לעניינים מנהליים בפרשנותו וביטל את החלטתו. יצחקי חויב לשאת בהוצאות המשפט ולשלם את שכר טרחת עורך הדין של המערערים.