ת"א 1741/98

תקציר

התובע, קבלן משנה בפרויקט בנייה, ביקש לחייב את הנתבעים, זאב בר וחברתו זאב בר בע"מ, לשלם לו 1,885,338 ₪, המהווים חלק מהסכום שנפסק לו על ידי בית המשפט בתביעה קודמת נגד קבלנים אחרים. התובע טען כי הנתבעים, באמצעות התחייבויותיו ומצגיו האישיים של זאב בר, חויבו לשלם לו סכום זה. הנתבעים הכחישו כל התחייבות כזו, וטענו כי הם אינם צד להסכם הרלוונטי וכי התובעת הפרה את ההסכם בכך שלא עמדה בלוחות הזמנים. בית המשפט פסק לטובת התובע. בית המשפט קבע כי למרות שלא היו צדדים פורמליים להסכם, הנתבעים התחייבו לשלם לתובע את המגיע לו מהקבלנים האחרים. מסקנה זו התבססה על עדותו של זאב בר עצמו בתביעה הקודמת, על נסיבות ביצוע ההסכם ועל התנהלות הנתבעים. עוד קבע בית המשפט כי כל הפרה של ההסכם על ידי התובעת אינה פוטרת את הנתבעים מהתחייבויותיהם, שכן העיכובים נגרמו בשל אי אספקת החומרים הנדרשים במועד על ידי הקבלנים האחרים, והנתבעים לא הוציאו הודעת ביטול. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי החשבון הסופי שנערך בתביעה הקודמת, אשר קבע את הסכום המגיע לתובע, מחייב את הנתבעים. הם לא נחשבו לצד שלישי שאינו קשור לפסק הדין, אלא היה להם קשר הדוק ואינטרסים משותפים עם הקבלנים שהיו צדדים לפסק הדין. בנוסף, נקבע בהסכם בין התובעת לנתבעים כי הם ישלמו את הסכום שנקבע בחשבונאות הסופית. עם זאת, מאחר שההתחשבנות התייחסה גם לפרויקט בנייה אחר בו הנתבעים לא היו מעורבים, קבע בית המשפט כי בשלב הבא של המשפט, יש לייחס במדויק את נזקי התובע לפרויקט הבנייה הרלוונטי. בעקבות זאת, קבע בית המשפט כי הנתבעים חבים כלפי התובע, וקבע דיון מקדמי בסוגיית הנזקים.