עת"מ 49/10

תקציר

פסק הדין דן בקבילותה של עתירה על סמך מועד הגשתה. על פי תקנות בתי המשפט המנהליים (סדרי דין), יש להגיש עתירה בתוך 45 יום מיום הגשת העתירה. עם זאת, לבית המשפט שיקול דעת לקבוע אם העתירה נדחתה, ואם כן, הוא יכול להורות על דחייתה. בקביעה זו שוקל בית המשפט גורמים כגון התנהלות הצדדים והסיבות לשיהוי. המבחן גמיש ומביא בחשבון גם את נזקי השיהוי ואת עקרון שלטון החוק. במקרה זה טענו העותרים כי צו המס משנת 2010 אינו חוקי, והמשיב טען כי יש לדחות את העתירות בשל שיהוי חמור של למעלה מעשרים שנה. לחילופין, טען המשיב כי העתירות הוגשו באיחור של ארבעה וחצי חודשים, ביחס לאישור צו המס משנת 2010. בית המשפט מצא כי מפעלי העותרים סווגו כשטח E בשנת 1990, דבר המהווה בסיס לשיעורי הארנונה שלהם. בית המשפט התחשב גם בהסכם הפשרה שנחתם בשנת 2003, במסגרתו שילמה העותרת סכום נכבד למשיב והסכימה שלא להעלות טענות כנגד צווים כלשהם מכוח צו הארנונה של המועצה עד וכולל שנת 2008. העותרים הבהירו כי אין הם תוקפים צווי מס קודמים אלא רק את צו המס משנת 2010 באופן פרוספקטיבי. בית המשפט פירש זאת כטענה תקפה, והדגיש כי כל חיוב ארנונה שנתי יוצר עילת תביעה חדשה. מאחר שהעתירות טרם נדונו לגופן, קבע בית המשפט כי אין סיבה לסטות מהחקיקה הקיימת. עוד מצא בית המשפט כי בקשת העותרים לתגובה למשיב, טרם הגשת העתירה, הייתה סבירה ולא היוותה שיהוי. עוד ציינה השופטת כי כל שיהוי בהגשה אינו משמעותי דיו כדי לגרום נזק ולכן אין בו כדי לגבור על טענת אי החוקיות. בסופו של דבר הגיעה השופטת למסקנה כי יש לדחות את טענת השיהוי, ודיון לגופו של עניין ייקבע למועד מאוחר יותר. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים ומיום 23.1.12.